חגיגה גדולה התרחשה לפני חמש שנים בספארי ברמת גן. טוקיו האורנגאוטנית נולדה לאחר 11 שנים ללא המלטות של בני מינה במקום. הצהלות הרמות התחלפו לאחרונה בדמעות, כשהאורנגאוטנית הצעירה הלכה לעולמה בטרם עת, כשהיא בת חמש בלבד. למרות ניסיונות הצוות הרפואי להילחם על חייה, טוקיו מתה מנמק במוח, שנסיבותיו אינן ברורות. אמה נפרדה ממנה, בעוד אביה השגיח עליהן מרחוק. צפו ברגע הפרידה של האם מבתה:
הפרידה של אימא טאנה מטוקיו
(צילום: דוברות הספארי ברמת גן)
טוקיו הייתה אורנגאוטנית ג'ינג'ית, מתוקה, סקרנית ומלאת חיים. היא חיה בחצר יחד עם הוריה, אמה טאנה ואביה רחמים, לצד האורנגאוטן סאטו וקופי הגיבונים. היא אהבה להשתובב, להיתלות על חבלים וענפים, להתנדנד, לטפס ולחקור את סביבתה.
המטפלים סיפרו כי נהנתה ממשחקי מים, גילתה עניין רב בכל מה שהתרחש סביבה ותמיד חיפשה דרכים ליצור קשר ולתקשר איתם. הם הכירו אותה מיום לידתה, וידעו לזהות כל תנועה שלה, כל מבט, את המשחקים שאהבה ואת הדרכים המיוחדות שבהן ביקשה תשומת לב. עבורם היא לא הייתה רק אורנגאוטנית צעירה, אלא בעלת חיים שגדלה לנגד עיניהם ושאליה נקשרו בקשר עמוק במיוחד.
לידתה הייתה אירוע מרגש במיוחד בספארי ברמת גן. האורנגאוטנים נמצאים בסכנת הכחדה חמורה בטבע, בין היתר בשל כריתת יערות בבורנאו ובסומטרה, והספארי לוקח חלק פעיל בתוכנית הרבייה האירופית (EAZA) לשימור המין. לכן, מותה של טוקיו הוא לא רק אובדן אישי עבור המטפלים והספארי, אלא גם אובדן עבור מאמצי השימור של המין.
לפתע, טוקיו השתנתה
הקשר בין אורנגאוטנית לאמה הוא מהקשרים הממושכים והמשמעותיים בעולם בעלי החיים. גורי אורנגאוטן נשארים לצד אמותיהם במשך שנים ארוכות ולומדים מהן כיצד להתנהל, למצוא מזון, לטפס ולשרוד. רק לאחר שהם נעשים עצמאיים הם עוזבים ומתחילים את חייהם הבוגרים. בגיל חמש, טוקיו עדיין הייתה בשלב שבו הקשר עם אמה היה חלק מרכזי בחייה.
טוקיו ואמה. קשר מיוחד
(צילום: יהונתן סמוכה)
ואז, באופן פתאומי, משהו השתנה. טוקיו, שבדרך כלל הייתה פעילה ושובבה, החלה להראות סימני מצוקה והתנהגה באופן חריג ומדאיג. היא התקשתה להתרומם, שכבה כמעט ללא תנועה ושאר חברי הקבוצה שהו בקרבתה. עבור המטפלים, שהכירו היטב את התנהגותה הרגילה, השינוי הפתאומי היה מדאיג במיוחד.
הם הזעיקו את הצוות הווטרינרי, שערך לה בדיקות ראשוניות. טוקיו קיבלה נוזלים ותרופות, ולאחר מכן הוחזרה לאמה טאנה, כדי שתוכל להישאר לצדה. אלא שמצבה המשיך להידרדר, והצוות נאלץ להעביר אותה לבית חולים וטרינרי לאשפוז. מצבה החמיר במהירות, והיא קרסה. הצוות הרפואי נאלץ לבצע בה פעולות החייאה.
"היא הייתה במצוקה מאוד קשה", סיפרה דניאל דגני, מטפלת במחלקת הקופים. "זה היה נורא. אימא שלה נתנה לנו לבוא אליה. הם הבינו. טאנה נתנה לטוקיו ללכת אלינו. היא הייתה בביתן והם הסתכלו לכיוון שלה. הם היו שקטים ורגועים. כאילו הבינו שכרגע אנחנו מטפלים בטוקיו". בסופו של דבר, למרות מאמצי הווטרינרים, טוקיו הלכה לעולמה.
רחמים האבא, טאנה האימא וטוקיו
(צילום: ים סיטון)
"אבל דומה לשלנו"
"היה לנו מאוד חשוב שהם יוכלו להיפרד, להבין שהיא מתה. שלא יחשבו שפתאום העלמנו אותה, כדי לשמור על יחסי אמון איתם", הסבירה דגני. "פתחנו לטאנה ולרחמים את הדלת כדי שיוכלו להיכנס ולהיפרד. טאנה נכנסה, הרימה את השמיכה, הסתכלה על טוקיו – ויצאה מהר, מהר, מהר. רחמים לא העז להיכנס, אבל הוא ישב והסתכל. כאילו הוא לא הבין. בטבע יש להם טקסים של פרידה. זה דבר מתועד. היה לנו חשוב שיבינו שהיא מתה".
ד"ר ג'ייקוב דמביצר וד"ר דרור בן עמי מאוניברסיטת תל אביב חקרו את תפקידו של האבל אצל בעלי חיים ואת חשיבותו בחיזוק הקשרים בין חברי הקבוצה. אז האם בעלי חיים יכולים להרגיש עצב בעקבות מותו של קרוב משפחה?
"כולם יגידו משהו אחר", אומר ד"ר דמביצר. "אני הייתי אומר שזה אבל שדומה לשלנו. אנחנו מתכנסים כשעצוב וכשקשה להיפרד. וכשבעלי חיים מתכנסים סביב הפרט שנפטר, הם יכולים, בין היתר, לדעת מה הייתה סיבת המוות, מה קרה ומה קורה עם פרטים אחרים בסביבה".
הטיפול בטוקיו
(צילום: דוברות הספארי ברמת גן)
טוקיו. רק בת 5 במותה
(צילום: דוברות הספארי ברמת גן)
(צילום: דוברות הספארי ברמת גן)
נשאלת השאלה כיצד אפשר לדעת שההתנהגות שאנחנו רואים היא אכן ביטוי לאבל, כמו בפרידה של טאנה מטוקיו, ולא פרשנות אישית שלנו כבני אדם. "ראיתי עשרות סרטונים בנושא", תיאר ד"ר דמביצר. "תמיד נוכל לומר שזו רק פרשנות. אחת התמונות המנצחות בנשיונל ג'יאוגרפיק הייתה של פיל שסחב את הצאצא המת שלו. הייתה נקבת לווייתן קטלן שסחבה את הגור שלה שמת במשך 17 יום. לא נוכל לומר אף פעם בוודאות, אבל אנחנו מגיעים לשלב שקשה לומר שזה לא קיים".
אף אחד מהמטפלים לא הצליח לעצור את הדמעות כשטאנה נפרדה מטוקיו. יהונתן סמוכה, מנהל מחלקת הקופים בספארי, סיפר: "אישית, את טוקיו הכרתי משהייתה בת שעתיים וחצי. היא הייתה דמות אהובה ומשמעותית לצוות וזכתה לתשומת לב רבה מצד המטפלים וקהל המבקרים. ראינו אותה גדלה, לומדת, מתפתחת ומתבגרת לאט-לאט, וכבר התחלנו לדבר על כך שבעתיד הלא מאוד רחוק היא תתחיל חיים חדשים ותקים משפחה משלה".
לדבריו, "הפרידות האלה, במיוחד הפתאומיות, הן החלק הקשה ביותר של המקצוע שלנו. גם אחרי חוויה אינטנסיבית ומאתגרת כזאת אנחנו מנגבים את הדמעות וממשיכים. אין לנו אפשרות לעצור. פשוט ממשיכים לטפל ולעשות את הטוב ביותר האפשרי עבור בעלי החיים שלנו, גם כשהדמעות עוד לא יבשו".
