אם עמדתם השבוע בפקק, הבטתם במגדלים החונקים את הרחוב או תהיתם מדוע המדרכות צרות ומשובשות כל כך – זהו המשבר האורבני הישראלי מקרוב. בעוד שמתכנני ערים בישראל מנסים לפצח את משברי התחבורה והצפיפות, ציון חמש השנים למותו של אדם אחד מזכיר כבר עשורים שאפשר גם אחרת.
חיימה לרנר (Jaime Lerner), אדריכל ומי שכיהן שלוש פעמים כראש עיריית קוריטיבה שבברזיל, נחשב לאחד האורבניסטים המשפיעים בהיסטוריה. הוא הפך עיר ברזילאית צומחת, פקוקה וענייה למודל עולמי של קיימות ואיכות חיים.
"לרנר הותיר אחריו מורשת של קיימות עירונית פשוטה וישירה", מסבירה ד"ר אורלי רונן, ראשת המסלול לתואר שני בקיימות עירונית בבית הספר החדש לסביבה באוניברסיטת תל אביב, שפגשה את לרנר ועמדה על פועלו מקרוב כחלק מהמשלחת הישראלית לוועידת האו"ם לפיתוח בר-קיימא (ועידת Rio+20) שנערכה בקיץ 2012 בריו דה ז'ניירו. "התפיסה שלו הייתה שקיימות לא חייבת להיות סיפור מורכב. הוא זיקק אותה לשלושה עקרונות בסיסיים: להפחית את השימוש ברכב הפרטי, להפריד פסולת, ולהיות קרובים לטבע".
הולכים נגד כיוון התנועה: מהפכת הפירמידה ההפוכה
כאשר הערים בעולם המתפתח החלו לצמוח בקצב מואץ בשנות ה-70, הן התמלאו במכוניות פרטיות, זיהום אוויר ופקקים. לרנר סירב להיכנע למגדלי הענק ולכבישים המהירים, והציג תפיסה ששינתה את חוקי המשחק: "היפוך הפירמידה". בעוד שבתכנון המסורתי הרכב הפרטי עמד בראש סדר העדיפויות, לרנר הציב בראש הפירמידה את הולך הרגל, מתחתיו את התחבורה הציבורית, ורק בסוף את המכונית הפרטית.
"הרעיון הוא להפוך את האזורים העירוניים לנוחים, נעימים ובטוחים להליכה", מבהירה ד"ר רונן. "אתה לא רק שואל איך לעבור ממקום למקום, אלא בשביל מה אתה ברחוב, ומסתכל על האיכות של המרחב עצמו. לרנר האמין בבנייה בגובה עיניים שמעודדת חיים עירוניים ומאפשרת לעיר להתנהל בקצב הליכה אנושי".
כדי להפוך את החזון הזה למציאות, הוא זיהה את התחבורה כפקק המרכזי של החיים העירוניים ופיתח את מערכת האוטובוסים המהירה, המוכרת בעולם בתור Bus Rapid Transit (או BRT בקיצור) – נתיבים ייעודיים ובלעדיים לאוטובוסים מהירים, עם תחנות עגולות דמויות צינור המאפשרות תשלום מראש ועלייה מהירה בגובה המדרכה. המודל הזה, שהגיע לכ-2 מיליון נוסעים ביום בקוריטיבה, אומץ ברחבי העולם – מבוגוטה, שם הוא הפך בסיס למהפכת אופניים ומדרכות רחבות, ועד ריו דה ז'ניירו.
לצד התחבורה, לרנר פעל ביצירתיות גם בתחום הניקיון. בשכונות העוני (פאבלות), שבהן משאיות הזבל לא יכלו לעבור בסמטאות הצרות, העירייה הציעה לתושבים פתרון יצירתי: להביא שקיות זבל מופרדות וממוחזרות, ולקבל בתמורה אסימוני נסיעה בתחבורה הציבורית או שקיות של מזון טרי וירקות. התוצאה הייתה עיר נקייה ושיעורי מיחזור שהגיעו ל-70%, לצד שמירה על 50 מ"ר של שטח ירוק לכל אדם.
מברזיל לגוש דן
לרנר ביקר בישראל והותיר כאן חותם עמוק. מי שהביא אותו לתודעה הציבורית בארץ היה ניצן הורוביץ, שבמסגרת סדרת הטלוויזיה התיעודית שלו "אגדה אורבנית" (ששודרה בערוץ 10 ועסקה בקיימות עירונית) הקדיש פרק שלם ב-2008 לקוריטיבה ולמפגש עם לרנר. הסדרה הציגה את הערים המקיימות בעולם כמודל לעתיד העירוני במאה ה-21.
הביקור והרעיונות הללו הולידו השפעות ישירות בתכנון המקומי. כאשר דב חנין רץ לראשות עיריית תל אביב-יפו מטעם תנועת "עיר לכולנו" בשנת 2008, הקמפיין נשען על עקרונות הנגישות ומודל ה"מהיר בעיר" של לרנר. בהמשך, בשנת 2014, הגיעו לארץ מומחים בינלאומיים נוספים בהשראת אותה תפיסה, כמו גיל פנלוסה הקולומביאני-קנדי, כדי לעורר השראה בקרב מתכננים וראשי ערים בישראל. כיום, כשמביטים על פרויקטים כמו נתיבי התחבורה הציבורית הייעודיים בגוש דן, ניתן לראות בהם את היישום המאוחר של מה שלרנר התחיל לפני יובל.
"אפשר להגיד שהמורשת של חיימה לרנר היא ההשראה למסלול העירוניות", מסכמת ד"ר רונן. "הוא הוכיח שמעבר לתכנון יבש, עיר צריכה המון יצירתיות ופשטות. הוא היה איש שמח ומצחיק, והעשייה שלו הראתה שחיים טובים בעיר לא חייבים להיות פרויקט הנדסי מסובך, אלא תולדה של סדרי עדיפויות נכונים שיכולים להתאים לכל מקום".
בסופו של דבר, חזונו של לרנר מזכיר שהעתיד של הערים אינו גזירת גורל של פקקים ובטון, אלא שאלה של תעוזה ותפיסה תכנונית אחרת. כדי שהרעיונות הללו לא יישארו בגדר אגדה אורבנית רחוקה, האתגר האמיתי של דור המתכננים הבא יהיה לקחת את הפשטות והיצירתיות הזו – ולתרגם אותה מהאקדמיה לכלים פרקטיים שיתאימו למציאות היומיומית הקשוחה של הרחוב הישראלי.
