לפני כ-40 צעדתי לראשונה במסדרונות בניין גילמן כסטודנטית לארכאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. אחד הדברים שהקשו עליי, כמי שגדלה והתחנכה במסגרת הציונית-דתית, היה היעדרם של סטודנטים וחברי סגל דתיים בתחום. תחושת הזרות שחוויתי הפכה לנקודת מוצא למחקר שמבקש להבין לא רק את הממצאים, אלא גם את האנשים המתבוננים בהם. במהלך השנים עסקתי בארכאולוגיה של תקופת המקרא ובעיקר במה שניתן ללמוד מכלי החרס. אולם, החוויה האישית מראשית דרכי המקצועית המשיכה ללוות אותי ובד בבד עם המחקר הארכאולוגי ניסיתי לפענח את יחסו של הציבור הדתי (ציונים-דתיים וחרדים כאחד) לארכאולוגיה. כך, בסופו של דבר, התחלתי "לחפור" ביחסן המורכב של קבוצות שונות בחברה הישראלית לארכאולוגיה במקום לחפור באדמה בניסיון למצוא חרסים ושכבות חורבן.
במהלך 25 השנים הראשונות לקום המדינה, הארכאולוגיה לא הייתה רק מדע המסתגר במגדל השן, אלא גם תפסה מקום מרכזי במרחב הציבורי. הממצאים שנחשפו במעבה האדמה שימשו גשר מוחשי בין העבר הקדום להווה, והחפירות שנערכו באתרים מרכזיים, ובהם חצור ומצדה, משכו מאות מתנדבים שהגיעו לסייע בהן. חשיבותה של הארכאולוגיה בהוויה הציונית החילונית הייתה קשורה גם לאתוס החלוצי שקידש את עבודת האדמה והפך אותה למעשה "דתי", ולפיכך חשיפת הממצאים הארכאולוגיים שהיו טמונים בתוך האדמה, ומעוגנים בנוף הקדמון, חיזקה את הזיקה לטריטוריה ולמרחב הגאוגרפי.
גלריה
תמונה מ-1958: ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון בעת ביקורו בחפירות חצור, מסתכל לתוך פיטס (כלי אגירה גדול) שהתגלה בחפירה. מאחוריו יגאל ידין
(צילום: משה פרידן , לע"מ)
ואולם, מבט מעמיק על זהות המשתתפים בפעילויות הארכאולוגיות מגלה כי הארכאולוגיה הישראלית הייתה באותה תקופה "מועדון סגור" של הקבוצה שהשתייכה להגמוניה הישראלית: יהודים אשכנזים - תושבי הערים הגדולות וההתיישבות העובדת: הם שהתנדבו בחפירות, הגיעו לכינוסים ועבדו בתחום. לעומת זאת קבוצות שהיו חלק מהחברה הישראלית אך לא היו חלק מהחברה הציונית-חילונית, כלומר דתיים, מזרחיים (שאותם אני מכלילה בתקופה זו בתוך החברה הדתית-מסורתית) וכמובן ערבים, לא השתתפו בפעילויות אלו.
תובנות אלו דחפו אותי לערוך מחקר סוציולוגי שבו בחנתי בשיטתיות מדוע מי שנמנו על קבוצות השוליים בחברה הישראלית בתקופה זו נמנעו מהעשייה הארכאולוגית, ומה הוביל לשינוי מאוחר יותר. המחקר התבסס על עשרות ראיונות עומק שקיימתי עם ארכאולוגים מכל גוני החברה הישראלית, ובעיקר עם בני החברה הדתית והחברה הערבית. כמו כן, בחנתי את התמורות ההיסטוריות שחלו במדינת ישראל לאורך שנות קיומה.
ממצאי המחקר מראים באופן חד-משמעי כי ההימנעות מהעשייה הארכאולוגית לא הייתה מקרית, וניתן לקשר אותה לתהליכים רחבים יותר שעברו על החברה הישראלית כולה. כל קבוצה הושפעה מגורמים הייחודיים לה: אשר לחברה הדתית, אמונתה בזכות על הארץ מתבססת על ההבטחה האלוהית, והיא לא נזקקה לאישור ארכאולוגי בדמות שכבת חורבן כנענית או ארמון בירושלים. על זה ניתן להוסיף את העדפת לימוד הטקסט על פני היחס ל"דת האדמה" ואת הרתיעה מלימודי מדעי הרוח המקדשים את הביקורת ואת הספקנות שלא במסגרת אקדמיה דתית; אשר לחברה הערבית, שם הגורמים היו מעשיים ופוליטיים: החיים בממשל צבאי עד 1966 והמצוקה הכלכלית הקשה הובילו את מי שלמדו במוסדות אקדמיים להתמקד בלימודים מעשיים כמו רפואה ומשפטים.
אך למרות השוני, קיים גורם אחד שהשפיע על שתי הקבוצות הללו: הן על היעדרותן מהעיסוק בארכאולוגיה, והן על כניסתן לעיסוק בה באותו פרק זמן. נקודת המפנה הייתה באמצע שנות השבעים. ההגמוניה הפוליטית-תרבותית של ה"ישראליות" החילונית החלה להתפורר ופינתה את מקומה לחברה "רב-תרבותית" ומפוצלת. קבוצות באוכלוסייה אשר בעבר היו בשולי החברה החלו להתעצם, והחברה הישראלית-חילונית ותרבותה החלו לאבד את הדומיננטיות שלהן. בעקבות שינויים אלו גם הארכאולוגיה, שתפסה עד אז מקום מרכזי ואפילו "קדוש" במערכת הערכים הציונית-חילונית, איבדה מחשיבותה והייתה מאיימת פחות.
פרופ' חיה כץ
(צילום: ארז ביטון)
נוסף על השינוי האידאולוגי היה גם שינוי בירוקרטי. לאורך שנים רבות היה מספר העובדים המקצועיים באגף העתיקות מוגבל. לכן חלק מעבודת הפיקוח היה בידי נאמני העתיקות, שהיו מתנדבים אך לא עובדים מקצועיים. עם הקמת רשות העתיקות, בשנת 1990, חל שינוי בגישה לפיקוח על האתרים ולחפירות ההצלה. הגידול החד במספר החפירות הביא לדרישה לארכאולוגים מקצועיים שינהלו את הפיקוח ואת החפירות. כך תם העידן שבו הייתה הארכאולוגיה הישראלית "תחביב לאומי", והיא הפכה להיות מקצועית, כלומר היא עברה לידי ארכאולוגים שלמדו באוניברסיטאות ועסקו בה לפרנסתם.
שני השינויים הללו – האידאולוגי והבירוקרטי – התאחדו במחצית השנייה של שנות השמונים וראשית שנות התשעים. כיוון שהארכיאולוגיה לא היתה עוד מזוהה באופן מוחלט עם האתוס הציוני-חילוני, החסם הפסיכולוגי שהרתיע שומרי מצוות וערבים אזרחי ישראל מעיסוק בנושא נסדק. תהליך זה סלל את הדרך לכניסתם של סטודנטים דתיים וערבים ללימודי ארכיאולוגיה. במקביל הקמת רשות העתיקות כגוף מקצועי השלימה את התהליך ואפשרה לבעלי התארים בארכיאולוגיה מכל המגזרים להשתלב בעבודה באופן שוויוני. בין אם מדובר בערבים, ביהודים דתיים ובמידה רבה גם בעולים חדשים.
לסיכום, המחקר שלי החל מתוך רצון להתמקד בתולדות המחקר הארכאולוגי הישראלי, אולם תוצאותיו מלמדות כי הסיפור גדול בהרבה מההיסטוריה של תחום דעת אקדמי – הוא סיפורה של החברה הישראלית. הארכאולוגיה היא תמונת מראה של תהליכי העומק שעברו על החברה הישראלית כולה לאורך השנים. השאלה "לאן פני הארכאולוגיה הישראלית בעשורים הבאים" היא למעשה שאלה אחרת לגמרי: לאן מועדות פני החברה הישראלית.
חיה כץ היא פרופ' חבר במחלקה ללימודי ארץ ישראל, במכללה האקדמית כנרת.
המחקר המתואר כאן מסוכם בספרה של פרופ' כץ:
Katz, H. 2023. The Changing Landscape of Israeli Archaeology: Between Hegemony and Marginalization. Routledge: Abingdon.
לאתר הקתדרה לתולדות המחקר של ידיעת הארץ והארכיאולוגיה ע"ש זאב וילנאי של המחלקה ללימודי ארץ-ישראל באקדמית כנרת: https://vilnay.kinneret.ac.il.
"חוקרים פרטיים" הוא מדור ב-ynet שנוסד ביוזמת האקדמיה הצעירה הישראלית שבו חוקרים מסבירים מדוע החליטו לעסוק בתחום המחקר שלהם. המדור נערך בסיוע פרופ' נעמה גבע-זטורסקי, פרופ' אורי בן-דוד ופרופ' ארז בן-יוסף מהאקדמיה הצעירה הישראלית.
