כשלטאה נמלטת מטורף, היא עשויה להשאיר מאחוריה את זנבה המתפתל ולברוח. מנגנון ההגנה הזה מוכר היטב אצל לטאות בנות ימינו, אך עד כה לא נמצאה עדות מאובנת ישירה לכך שפעל גם לפני עשרות מיליוני שנים. כעת, חוקרים מאוניברסיטת תל אביב מצאו בחתיכת ענבר מצפון מיאנמר, בת כ-99 מיליון שנה, זנב לטאה שניתק מגופה - העדות הישירה הקדומה ביותר שנמצאה עד כה לתופעה.
המחקר נערך בהובלת דולב פבריקנט, דוקטורנט בבית הספר החדש למדעי הסביבה בהנחייתו של ד״ר ליאונידס-רומנוס דברנוגלו מבית הספר לזואולוגיה ומוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטת תל אביב, בשיתוף חוקרים מאוניברסיטת אתונה וממכון וולקני. המחקר פורסם בכתב העת Palaeontologia Electronica.
לדברי החוקרים, במאובנים אחרים נמצאו בעבר רמזים לכך שזוחלים קדומים היו מסוגלים להשיל את זנבם, בהם אזורי שבירה בחוליות וזנבות שהתחדשו. אולם ממצאים אלה לא הוכיחו שהזנב אכן ניתק כחלק ממנגנון הגנה. המאובן החדש מספק ראיה ישירה: בקצה הזנב השתמר אזור הניתוק עצמו, ובו סימנים המאפשרים לחוקרים לבחון כיצד התנתק הזנב מגוף הלטאה.
במשך שנים איש לא הבחין בחשיבותה של חתיכת הענבר. מה שנראה בתחילה כמו ענף זעיר או שריד של חרק עורר את תשומת לבו של פבריקנט. "כשהסתכלתי מקרוב, הבנתי שמה שנראה כמו ענף מכוסה בקשקשים קטנטנים", הוא סיפר. "זה היה זנב של לטאה".
זנב הלטאה בתוך הענבר משמאל
(צילום: אוניברסיטת תל אביב)
סימני ההיכר של זנב שנשר
(צילום: אוניברסיטת תל אביב)
כאשר פבריקנט סיפר למנחה שלו על הממצא, התגובה הייתה מיידית. "כמעט קפצתי מהכיסא", סיפר ד"ר דברנוגלו. "מיד הבנתי שהמאובן הזעיר הזה עשוי לפתוח חלון יוצא דופן אל העבר ולסייע לנו להבין את ההיסטוריה של אחת מאסטרטגיות ההישרדות הנפוצות ביותר בקרב זוחלים. עד כה, יכולנו רק לשער אם לטאות קדומות אלו היו מסוגלות להשיל את זנבן; כעת יש בידינו ראיה ישירה לכך שאחת מהן אכן עשתה זאת".
עכירותו של הענבר הקשתה על ההתבוננות בפרטי המאובן. ולכן בנוסף למיקרוסקופ רגיל, החוקרים נעזרו בסריקת מיקרו-טומוגרפיה ממוחשבת רנטגן זעירה במכון וולקני. "טכנולוגיית מיקרו-טומוגרפיה ממוחשבת מצלמת תמונות רנטגן מזוויות רבות ומשלבת אותן לכדי שחזור הפריט בתלת-ממד. היא אפשרה לנו לבחון מבנים המוסתרים בתוך הענבר, מבלי שנצטרך לחתוך ולפתוח את הפריט הייחודי הזה", הסביר ד"ר אחמד נאצר, ראש היחידה האנליטית הבין-מוסדית של המכון.
החוקרים הוסיפו כי בקצה הזנב נחשף מבנה טבעתי של רקמות, הדומה למבנה שנוצר רק במקרים שבהם לטאות בנות זמננו משילות את זנבן. בנוסף אזור הניתוק הינו סימטרי ונקי יחסית, וחסר סימני קריעה או פיתול האופייניים למצבי פציעה מקרית. למרות ההשתמרות יוצאת הדופן, הזנב לבדו אינו מאפשר לפענח את הזהות של קבוצת הלטאות אליה השתייך בעליו.
מימין לשמאל: ד״ר ליאונידס־רומנוס דברנוגלו,דולב פבריקנט וד"ר אחמד נאצר
(צילום: אוניברסיטת תל אביב)
אפוסטולוס כריסטופולוס, דוקטורנט באוניברסיטת אתונה
(צילום: The National and Kapodistrian University of Athens)
"אף שניתן לקבוע בוודאות כי זו לטאה, חסרים לנו מאפייני שלד נוספים, כגון הגולגולת, שהיו מאפשרים זיהוי ודאי יותר. הקרבה האפשרית עשויה להיות לקבוצה הכוללת את לטאות-הקיר (wall lizards) של ימינו, או לחלופין, את הלטאות חסרות-הרגליים (slow worms) וכוחים (monitor lizards)", אמר אפוסטולוס כריסטופולוס, דוקטורנט באוניברסיטת אתונה.
החוקרים גם אינם יודעים מה גרם ללטאה להשיל את הזנב. ייתכן שנתקעה בשרף דביק ונחלצה ממנו, וייתכן שהשילה את הזנב בעקבות ניסיון טריפה והוא נחת לאחר מכן בשרף. "אנחנו גם לא יודעים מה עלה בגורלה של הלטאה הזאת ואם באמת הצליחה להימלט, אבל הזנב שהשאירה מאחור מספר לנו שמנגנון ההגנה המוכר לנו מקרוביה של ימינו כבר פעל בעידן הדינוזאורים״, אמרו החוקרים. "בתוך חתיכת שרף עתיק, הקטנה דיה כדי לנוח על קצה האצבע, טמונה עדות לאסטרטגיית הישרדות שעדיין באה לידי ביטוי כיום בגינות ועל קירות שטופי שמש".
