לאירופים יש את גרטה טונברג, לאמריקנים יש את מירנדה מאסי. להבדיל מהגישה הזועמת של טונברג, מאסי (54) יהודייה מניו יורק, יודעת לדבר לתושבי ארצות הברית בשפה שהם מבינים: שואו כריזמטי, אנרגטי וסוחף, שעוטף סביבו בנועם דברים שהרבה פחות נעים לשמוע. המטרה שלה היא כמובן למנוע את משבר האקלים, אבל על הדרך היא גם לוחצת על כמה מהנקודות הכואבות ביותר של החברה האמריקנית: ״טביעת רגל אקולוגית״? המצאה של של מכונת היח״צ של תעשיית דלק המאובנים ותוצר לוואי של תרבות האינדיבידואליזם האמריקני שיצאה מכלל שליטה. העלייה באנטישמיות? יש קשר ברור בינה לבין הכחשת שינוי האקלים. טרנסופוביה? השעיר לעזאזל החדש שדוחפים מתנגדי ההתחממות הגלובלית. וגם להפגנות בישראל יש קשר הדוק: ״יש קשר ישיר בין הדחה של דמוקרטיה והכחשת אקלים. זאת אותה שיטה של הדחה - אנשים, מוסדות, תרבות, חברה, מדע. ההדחה היא אותה הדחה״, היא אומרת בראיון ל-ynet.
לרגל ״יום כדור הארץ״, שחל היום (שבת), אנחנו פוגשים אותה במוזיאון האקלים הראשון בארצות הברית, הבייבי שלה, בלב סוהו, בין בוטיקי מעצבים שיקים, לגלריות יקרות ומסעדות מפונפנות עם יותר מקומות לכלבי בולדוג צרפתי מאשר סועדים. המיקום המסחרי, בסמוך למוזיאון הגלידה, לא נבחר בכדי. "בחרנו בניו יורק לא רק כי המימון כאן, אלא גם כי העיר היא הלב ברמה הלאומית וברמה בינלאומית. אין מקום טוב יותר להגיע לקהל רחב מאשר בניו יורק. היעד השני יהיה מיאמי, כי היא שער לדרום אמריקה״.
אבל עוד לפני החלומות על הסניף השני, המוזיאון בניו יורק עדיין פועל במתכונת פופ-אפ, עד שימצא לו משכן קבוע.
- עברו תשע שנים מאז שהכרזת בקול תרועה על הקמת מוזיאון מן המניין. למה זה מתעכב כל כך?
״התשובה הפשוטה: כסף. כי אנחנו נופלים בקטגורית ה-׳2%׳. אנשים לא מבינים את זה, אבל יש חור ענק בפילנתרופיה כשזה נוגע לאקלים, וכמות התרומות שמגיעה לתחום היא קצת מתחת ל-2% מכלל התרומות בעולם. אנחנו ממומנים כרגע על ידי כספי ציבור של העיר ומדינת ניו יורק, וגם מכמה קרנות פרטיות כמו רוקפלר, ועדיין אנחנו במאבק הישרדות תמידי. אנחנו מאוד גאים במה שהשגנו עד היום, אבל זה לוקח הרבה יותר זמן ממה שציפיתי, ואנחנו מנסים עכשיו יותר מתמיד לגייס תרומות כדי לשרוד. אנחנו כן מרגישים שינוי מגמה בפילנתרופיה הסביבתית, אבל ייתכן שהיא לא מספיקה להשתנות במהירות של הפגיעה באקלים".
מאז החלה לראשונה פעילות המוסד לקהל הרחב בשנת 2018 הוא איכלס שמונה תצוגות ותערוכות, אירגן למעלה מ-300 אירועים שונים ברחבי המדינה, עברו בו למעלה מ-105 אלף מבקרים, וגם כ-2,000 בני נוער במהלך פעילויות חינוכיות. הכתובת לכך, פשוטו כמשמעו, על הקיר, שמשמש מעין ספר אורחים ומכוסה כמעט כולו במדבקות צבעוניות שעליהן מוטבעות התחייבויות "ירוקות" של המבקר: מרמת "אני הולך לבלות יותר במרחבים ירוקים", דרך "אני מצטרפת להפגנה נגד פגיעה באקלים" ועד ״אני עומד להיות אדריכל נוף״.
מאסי עצמה הפכה לכוכבת מקומית וסמל למאבק למען האקלים, אורחת קבועה בכנסים ואירועים מקצועיים ומושא כתבות של ה״ניו יורק טיימס״ וה״וושינגטון פוסט״ - הישג מכובד עבור מישהי שאינה מגיעה כלל מהתחום.
אחרי התארים במשפטים והיסטוריה שליקטה מהמוסדות הנחשבים NYU, ייל וקורנל, ולמרות קריירה מזהירה כעורכת דין לזכויות אדם, היא החליטה לזנוח הכל ולהקדיש את חייה למען מטרה אחת בלבד. ״זה לא הרגיש כמו איזה מהלך אמיץ יוצא דופן או לעשות משהו מוסרי נעלה מאחרים. זה פשוט היה טבעי כמו לקום מהמיטה ולאכול ארוחת בוקר״, היא מספרת היום. ״אמא שלי כמובן לא שמחה מכל העניין, היא תמיד אמרה לי שחסר אצלי חוש לקיחת הסיכונים. אבל זה לא נכון, אני מודעת לסיכונים, אני פשוט בוחרת מאיזה מהם להתעלם".
אבל האמת היא שכל הסובבים אותה ידעו שזה רק עניין של זמן עד שעורכת הדין תממש את ייעודה האמיתי. "גדלתי במשפחה עם תכונות מאוד אקטיביסטיות, אבל גם אומנותיות. סבתא שלי מנאשוויל טנסי הייתה זאת שהתוותה את הדרך להורות מתוכננת בעיר והייתה בין הבעלים של הקופי שופ הראשון ששירת גם לקוחות שחורים. אמא שלי הייתה אמנית ואבא שלי היה צלם פרילנסר. הוא היה לוקח אותי כל יום לתחנת האוטובוס לבית ספר ומקריא לי שירה. אקטיביזם ואמנות היו סביבי כל הזמן, כך שהכי טבעי בשבילי לשלב בין השניים״.
בתחילת דרכה מאסי חלמה להיות פרופ׳ להיסטוריה. "אהבתי מאוד ללמוד את העבר כדי להסיק על ההווה והעתיד, אבל לא יכולתי לסבול את השעות הארוכות בספרייה. הבנתי שאני אקסטרוברטית מדי בשביל אקדמיה. חזרתי לרעיון ישן - תמיד הייתי וכחנית ואנשים אמרו לי שאני צריכה להיות עורכת דין. זה גם הרגיש לי כמו הדרך הטובה ביותר להילחם למען צדק חברתי, לפחות בארצות הברית. אבל משהו היה חסר".
המשהו הזה הגיע בדמות דיסק DVD. ״נטפליקס אז עוד שלחו לך דיסקים עם סרטים לצפייה במשך חודש, ואחד מהם היה 'אמת מטרידה' (הסרט הדוקומנטרי זוכה האוסקר של אל גור על התחממות האקלים ד.א.). שמתי אותו ברשימת הצפייה כי ידעתי שהוא חשוב, אבל המשכתי לדחות אותו שוב ושוב. לא הייתי מוכנה. צדק סביבתי תמיד עניין אותי כי הוא בסיס של זכויות אדם, הרי בלעדיו אי אפשר להתקיים, אבל הנושא הרגיש גדול מדי. לקח לי שש שנים עד שהעזתי לצפות. בגלל זה מאוד חשוב לי להראות לאנשים שאין בושה להיות בדיליי".
הרעיון לפתיחת המוזיאון הגיח במהלך סופת סנדיי שזרעה הרס נרחב במדינה ב-2012. "קרה לך פעם שעלה לך רעיון בראש שהוא כל כך בהיר, גמור ומושלם שאתה בטוח שקראת עליו איפשהו לפני כן? זה מה שקרה לי ומיד החלטתי שהמוזיאון הוא מה שאני צריכה לעשות עם חיי. תמיד דאגתי שכעורכת דין לא אוכל באמת ובתמים לעזור לאנושות, והנה ניתנה ההזדמנות. הפורמולה נורא פשוטה: אמנות = תרחיב אופקים, תשנה עמדה. אז גיגלתי ולהפתעתי הרבה גיליתי שאף אחד לא עשה זאת קודם, למעט מוזיאון אחד בהונג קונג. אפילו את הדומיין שלנו לאתר האינטרנט קיבלנו בחינם כי אף אחד לא חשב לקחת אותו לפנינו".
כבר למחרת עזבה את העבודה החלומית בניו יורק עם משכורת שש ספרות בדולרים. "הרעיון הזה פשוט היה כל כך משמעותי עבורי, הרי משבר האקלים יותר חשוב מהכל. הוא האתגר הכי גדול שהאנושות נתקלה בו, והוא גם נוגע בכל דילמה אנושית ומוסרית אפשרית".
- מנגד, מומחי שינוי אקלים מתמודדים עם הפצת דיסאינפורמציה, תיאוריות קונספירטיביות, פייק ניוז, פוליטיקאים וסלבריטאים מכחישנים - איך מוזיאון אמנות עוזר לכל זה?
״זה עשוי להפתיע רבים, אבל ביקור במוזיאון היא פעילות הפנאי הפופולרית ביותר בארצות הברית - יותר ממשחקי ספורט, מופעים או כל אירועים תרבותיים אחרים. מתברר שלאמריקנים יש תרבות מוזיאונים מאוד מפותחת והמוסדות האלה גם זוכים לרמת אמון גבוהה, דווקא עכשיו כשיש כל כך הרבה פייק ניוז וחוסר אמון במערכות ממשלתיות כמו בתי המשפט. המטרה שלנו היא להקים קהילה סביב משבר האקלים, ואמנות זה הדבק שמדביק אנשים יחד. לא סתם מוצאים לצד מערות האדם קדמון העתיקות ביותר ציורי קיר. אמנות תמיד הייתה כאן לאורך ההיסטוריה. בהתחלה ניסינו להציג במוזיאון חומר מקצועי נורא, בלי אמנות, אבל מהר מאוד ראינו שזה לא עובד. פשוט לא הצלחנו לדבר בשפה רגשית שיוצרת חיבור מיידי. האדם הרי הוא לא יצור רציונלי. אנחנו לא חיים על פי האונה השמאלית של המוח. אנחנו קודם כל יצור רגשי וחברתי, ואמנות יודעת לעקוף כל מכשול ביננו, כי היא מרגישה אוניברסלית. לא סתם כשאתה רואה תצוגת אמנות שמרגשת אותך אתה מרגיש מיד מחובר לאמן. ביום יום אנחנו יכולים להרגיש מאד בודדים וקטנים מול אתגרים גדולים מאיתנו, אבל אמנות באה ומקטינה את הבעיות הגדולות לרמה האישית ביותר".
לדברי מאסי, זאת למעשה הבעיה הגדולה ביותר של ההתמודדות עם משבר האקלים - הוא פשוט נתפס כ"גדול מדי". ״אנחנו מנסים להקטין את המשבר הזה לרמת היומיום של כל אחד ואחת מאיתנו. הרי ברמת המאקרו קיים היום קונצנזוס סביב זה: הנתונים מעידים ששני שליש מהאמריקנים רוצים 'ניו דיל ירוק' (חבילת הצעות חוק למאבק במשבר האקלים שקרויה בפרפראזה לתוכנית ה'ניו דיל' של נשיא ארצות הברית רוזוולט בשנות ה-30 להוציא את המדינה מהמיתון הכלכלי בעזרת השקעה ממשלתית בתשתיות - ד.א). זה נורא מפתיע כי הוויכוח הפנימי אכן קיים, אבל התמיכה כאן הרבה יותר ברורה מאשר בסוגיית ההפלות, למשל. לו רק אנשים היו מדברים על זה בקול, היינו היום בסיטואציה שונה מאוד. המחוקקים היו מקשיבים והכל היה זז לטובה. אנחנו מנסים להגיע לאנשים שכבר מודעים ומוכנים לעזור, אלה שמוכנים לקצור את הפירות, ורק צריכים דחיפה קלה, הנעה לפעולה וחיבור לקהילה״.
- כלומר את קצת משכנעת את המשוכנעים.
״ואני גאה בזה. 10% מהאמריקנים הם מכחישנים והעובדות לא משנות להם. האנשים האלה נטויים עמוק בתוך השבטיות. זה מקרה אבוד. אלה אנשים עם נטייה לאמונה בקונספירציות - מי שמאמין באחת קרוב לוודאי יאמין גם בשנייה, ובכלל זה תיאוריות אנטישמיות. אנחנו רואים קשר ישיר מאוד בין העלייה בפשעי שנאה נגד זרים או איומים מזוייפים אחרים לבין הכחשת משבר האקלים. שנאת האחר היא כמו זרם של שטף מים תת-קרקעי - קל לשלוף אותו כשרוצים להפחיד ולהסית תשומת לב. אז אתמול זה אנטישמיות, היום זה טרנספוביה, מחר זה דמוקרטיה. תמיד יהיה את השעיר לעזאזל. הרי מה זה הקמפיין הזה שאנחנו רואים עכשיו בעולם וגם בישראל נגד השיטה הדמוקרטית? מנסים להקשות על דמוקרטיה, להקשות על מוביליזציה של אנשים - זה אותו מנגנון דיכוי ואותם אנשים שמקדמים הכחשת אקלים. מול כל גל של קידום פרוגרסיבי ניצבת קונטרה פאשיסטית״.
רגע לפני שהדיון נגרר למחוזות הפאשיזם, למאסי תובנות מעניינות גם כשזה נוגע לאזרח הממוצע. למיינסטרים שמודע לבעיה, אבל לא יודע מה עושים עם ׳הדבר׳ הזה. ״זה לא ייאמן כמה PR מצויין יש לחברות דלק המאובנים, שמצליחות ליירט מיד כל טיעון וגורמות לנו להרגיש כאילו זאת בעיה גדולה מאיתנו. אלה אותם אנשים ששכנעו אותנו שסיגריות זה בריא. עכשיו הם משכנעים אותנו שהכל זה עניין של 'טביעת רגל אקולוגית אישית'. זאת בדיוק שטיפת המוח שגורמת לך להרגיש לבד ומבודד מול הבעיה. זה משהו שמגיע מהתרבות האינדיבידואליסטית והקפיטליסטית שלנו בארצות הברית - אבל האמת שלמשבר האקלים יש מעט מאוד קשר להאם חילקת את האשפה שלך נכון למחזור.
"נכון, זה מרגיש טוב וגורם לך להרגיש כאילו אתה תורם במשהו, אבל לא משם יבוא השינוי. זהו מיתוס שמשרת את המתנגדים למשבר. הוא מוריד את הדיון לרמת אשמה אישית וזה סותם פיות. הרי אם אתה מרגיש שאתה תורם למשבר, אתה כנראה לא תצא נגד השחקנים הרעים האמיתיים בסיפור. זה גאוני, וזה יושב על הביקורת העצמית שלנו. זה יכול להיות בריא במובנים מסוימים, אבל במקרה של סביבה ואקלים ברור היום שההשפעה שלנו לא מתחילה ומסתיימת בבחירה שאנחנו עושים על מדף הגבינות בסופר".
ומאסי מאפשרת לעצמה לומר זאת, גם ללא תעודות על הקיר, "כי מי כמוני יודעת, כי אני הייתי בדיוק במקום הזה לפני כמה שנים. לקח לי המון זמן להבין שהדרך שלי לתרום היא לדבר, להשמיע קול״, ובעיקר - להפסיק למדוד את טביעת הרגל האקולוגית שלה.
The Climate Museum Pop-Up
120C Wooster St, New York, NY 10012
פתוח בכל ימות השבוע למעט ימי שני ושלישי, בין השעות 18:00-13:00.
