המגבון נעלם באסלה, אבל מה קורה לו בהמשך הדרך? מחקר חדש מאוניברסיטת תל אביב מצביע על פער בין התפרקותם של מגבונים המשווקים כמתאימים להדחה לבין התפזרות הסיבים שמהם הם עשויים. חוקרות מצאו כי גם לאחר שהמגבונים מתפרקים לחלקים קטנים יותר, הסיבים אינם בהכרח נפרדים ומתפזרים במים, אלא עשויים להישאר מלוכדים ברשתות צפופות ועמידות, בעלות פוטנציאל להפריע לזרימת מים במערכות טיפול והשבה.
המחקר נערך בהובלת פרופ' אינס צוקר מבית הספר להנדסה מכנית בפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל אביב, הדוקטורנטית עדן הראל מבית הספר להנדסה מכנית ומבית הספר לזואולוגיה ובהשתתפות פרופ' נועה שנקר מבית הספר לזואולוגיה וממוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט באוניברסיטה. במחקר השתתפו גם חוקרים מהפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה באוניברסיטה העברית בירושלים. המחקר פורסם בכתב העת Environmental Science: Advances והוא נערך בתמיכת איגודן, איגוד ערים דן לתשתיות איכות הסביבה.
המגבונים הלחים במהלך המחקר
המגבונים הלחים במהלך המחקר
המגבונים הלחים במהלך המחקר. תמונת מיקרוסקופ
(צילום: אוניברסיטת תל אביב)
במרכז המחקר עמדה שאלה פשוטה: האם העובדה שמגבון מתפרק במים מלמדת ששאריותיו מתנהגות כמו נייר טואלט? כדי לבדוק זאת, השווה הצוות בין מגבונים מבוססי תאית' המשווקים כמתאימים להדחה, נייר טואלט ומגבונים סינתטיים מפוליאסטר (שאינם מיועדים להדחה באסלה). לדברי החוקרות, ההשוואה נועדה לבחון כיצד סוג החומר ומבנה המוצר משפיעים על התנהגות הסיבים במים.
החומרים עברו ערבול מכני מואץ ומבוקר, שנועד לבחון כיצד תנועה וערבול במים גורמים להתפרקות מגבונים, בדומה לתהליכים שעשויים להתרחש בדרכם במערכת הביוב. לאחר מכן נבדקו גודל הסיבים, המבנה שלהם והתנהגותם. ההתפרקות נבדקה בתנאים זהים במים, ובהמשך נבחנה גם התנהגות הסיבים בקולחים - מי שפכים שעברו טיפול.
התוצאות הראו כי בעוד שנייר הטואלט התפרק במהירות והמשיך להתפזר לסיבים קטנים יותר לאורך הניסוי, המגבונים המיועדים להדחה אמנם איבדו את צורתם המקורית, אך חלק ניכר מהחומר נשאר בצורת סיבים וצרורות גדולים יחסית. בבדיקה מיקרוסקופית נראו רשתות צפופות ורב-שכבתיות של סיבי מגבונים, ששמרו על שלמותן גם לאחר ייבוש. המבנים שנוצרו מנייר הטואלט היו חלשים יותר והתפרקו תחת הפרעה קלה. מגבונים סינתטיים, לעומת זאת, כמעט שלא התפרקו בתנאי הניסוי, ממצא המתיישב עם הסיכון להצטברות ולסתימות בצנרת ובמערכות הביוב.
הניסוי במעבדה באוניברסיטת תל אביב
הניסוי במעבדה באוניברסיטת תל אביב
הניסוי במעבדה באוניברסיטת תל אביב
(צילום: אוניברסיטת תל אביב)
בניסוי נוסף שנערך בקולחים נמצא כי הסיבים יכולים להתארגן מחדש לצברים. סיבי המגבונים המיועדים להדחה יצרו צברים שתפסו נפח גדול יותר מאלו של המגבונים הסינתטיים, בעוד שמהירות שקיעת הצברים הושפעה בעיקר מגודלם.
הממצאים ממחישים מדוע הרכב החומר לבדו אינו מספיק כדי לנבא את התנהגותו. אף שגם נייר טואלט וגם המגבונים הנשטפים מבוססים על תאית, אורך הסיבים, אופן חיבורם, נוכחות תוספים, ומבנה המוצר עשויים להשפיע על יכולתם להיפרד במים. כלומר, שימוש בסיבים ממקור טבעי אינו מבטיח שהמוצר יתפזר בקלות במים. לכן, אובדן הצורה המקורית של המגבון אינו מעיד בהכרח שהרשת הסיבית חדלה להתקיים.
הוצאת מגבונים (לא לחים) מהביוב בתל אביב
(צילום: באדיבות איגודן)


בהמשך בחנו החוקרות מה קורה כאשר סיבי המגבונים מצטברים בקרקעות. מצעים חוליים משמשים בתהליכי סינון וחלחול מים, ולכן הצטברות סיבים בתוכם עשויה להיות רלוונטית למערכות טיפול והשבת מים. בניסוי מעבדתי מבוקר, החול שאליו הוספו סיבים הציג ירידה של 15% ביכולת המים לעבור דרכו לעומת קבוצת הביקורת. הממצא מדגים מנגנון אפשרי של הפרעה פיזית לזרימה, אך אינו מוכיח פגיעה בהיקף דומה במתקני טיפול או בקרקעות בשטח. לשם כך נדרשים ניסויים בתנאי הצטברות וזרימה מציאותיים.
הצוות בדק גם אם חשיפה לכלור ולאוזון, המשמשים בתהליכי טיהור מים, משנה את פני השטח של הסיבים ומגבירה את יכולתם לספוח מזהמים. אף שנמצאו שינויים כימיים בפני השטח, לא נרשמה עלייה מובהקת בספיחת 60 המזהמים האורגניים שנבדקו.
מסקנת המחקר היא שהערכת התאמתם של מגבונים להדחה צריכה לבחון גם מה נשאר לאחר ההתפרקות: האם נוצרים שברים חלשים המתפזרים במים, או רשתות סיבים שממשיכות להחזיק מעמד. ההבדל הזה עשוי להיות משמעותי להבנת השפעתם על מערכות המים.
פרופ' אינס צוקר
פרופ' אינס צוקר
פרופ' אינס צוקר
(צילום: אוניברסיטת תל אביב)
פרופ' אינס צוקר סיכמה: "כשמגבון נעלם באסלה ומתפרק לחלקים קטנים, קל לחשוב שהבעיה נעלמה איתו. המחקר שלנו מראה שגם לאחר ההתפרקות, סיבי המגבון יכולים להישאר מחוברים ברשתות עמידות. בניסוי המעבדתי הראנו שהצטברות סיבים כאלה עלולה להפריע ליצר קשיים במערכות טיפול בשפכים, וכעת נדרש לבחון את השפעתם בתנאי שטח. המסר המרכזי הוא שלא מספיק שמגבון יתפרק במים כדי לקבוע שהוא מתאים להדחה באסלה. חשוב לבחון גם מה קורה לשאריותיו בהמשך הדרך, ואני חושבת שכדאי לצמצם את השלכתם לאסלה עד שנבין טוב יותר את ההשלכות האפשריות על מערכות המים והסביבה".