חוקרים מאוניברסיטת לונד ומאוניברסיטת סאסקס גילו שכל בעלי החוליות התפתחו מאב קדמון רחוק שהייתה לו עין אחת הממוקמת במרכזו וחלקו העליון של ראשו. מהמחקר, שפורסם בכתב העת Current Biology, עולה עובדה מרתקת לפיה שרידי העין הקודקודית העתיקה מאבותינו הרחוקים נותרו בראשנו כיום, והפכו לבלוטת האצטרובל במוחנו.
בלוטת האצטרובל היא איבר רגיש לאור במוחם של בעלי חוליות. היא מייצרת את הורמון המלטונין, המסייע בוויסות השעון הביולוגי של הגוף, מחזורי הערות-שינה ותהליכי הזדקנות. "הממצאים מפתיעים, שכן הם הופכים את הבנתנו על האבולוציה של העין והמוח על פיה", אמר דן-אריק נילסון, פרופסור (אמריטוס) לביולוגיה חושית באוניברסיטת לונד. "מדהים שהיכולת של בלוטת האצטרובל שלנו לווסת את השינה שלנו בהתאם לאור נובעת מהעין האמצעית של אב קדמון רחוק שהיה קיים לפני 600 מיליון שנים".
היצור דמוי הציקלופ זה היה אורגניזם קטן ודמוי תולעת, שאימץ אורח חיים יושבני. "בעבר, ליצור הזה הייתה צורה כלשהי של זוג עיניים, כמו לרוב בעלי החיים האחרים. איננו יודעים אם היה מדובר רק בתאים רגישים לאור או עיניים פשוטות ליצירת תמונה. כל שידוע הוא שהיצור הקדום הזה איבד אותן בשלב מאוחר יותר", הסביר פרופ' נילסון.
6 צפייה בגלריה
שינויים חוזרים ונשנים באורח החיים הניעו את האבולוציה הייחודית של עיני בעלי חוליות
(איור: Current Biology (2026). DOI: 10.1016/j.cub.2025.12.028)
6 צפייה בגלריה
בלוטת האצטרובל מייצרת את הורמון המלטונין, המסייע בוויסות השעון הביולוגי של הגוף, מחזורי הערות-שינה ותהליכי הזדקנות
(צילום: Pixel-Shot/Shutterstock)
אורח החיים הנינוח הביא לכך שהיצור דמוי התולעת לא נזקק עוד לזוג עיניים, ולכן תפקוד זה אבד במהלך האבולוציה. עם זאת, הוא שמר על קבוצה של תאים רגישים לאור במרכז ראשו. תאים אלה התפתחו לעין אמצעית קטנה ופרימיטיבית שיכלה לעקוב אחר לילה ויום, ולחוש מה עולה ויורד. בהקשר זה, ישנו כיום איבר חושי, בשם "עין הקודקוד" (מעין עין אמצעית), המצוי אצל בעלי חיים מסוימים ורגיש לשינויים בעוצמת האור.
במהלך מיליוני השנים הבאות, אבותינו הרחוקים החלו שוב לחיות חיים פעילים, מה שהגביר את הצורך בזוג עיניים. מחלקים של העין האמצעית הקטנה התפתחו עיניים חדשות היוצרות תמונה. "כעת אנו סוף סוף מבינים מדוע עיניהם של בעלי חוליות שונות כל כך באופן קיצוני מעיניהם של כל קבוצות בעלי החיים האחרות, כמו חרקים ודיונונים. שכבת התאים הדקה הצמודה לחלקו האחורי של גלגל העין שלנו - הרשתית - התפתחה מהמוח, בעוד שעיניהם של חרקים ודיונונים מקורן בעור שבצידי הראש", אמר פרופ' נילסון.
6 צפייה בגלריה
"עין הקודקוד" על ראשה של איגואנית מקרינה מלכותית (Phrynosoma solare), כשעיניה הרגילות לא נראות מכיוון שצולמה מאחור
(צילום: Bruno Frías Morales/iNaturalist/Creative Commons)
6 צפייה בגלריה
"עין הקודקוד" במרכז ראשה של צפרדע שור אמריקנית (Lithobates catesbeianus), הנראית כנקודה קטנה בצבע כחול בהיר בין העיניים הרגילות
(צילום: TheAlphaWolf/Wikimedia Commons)
המסקנה היא שעינינו המודרניות התפתחו דרך נתיב אבולוציוני ספציפי, ולא דרך בעל חיים קדום אחר. קביעה זו מבוססת על הניתוח המקיף של תאים רגישים לאור בכל קבוצות בעלי החיים, כמו גם על הפיזיולוגיה והמיקום של תאים אלה בגוף. "לראשונה, אנו מבינים גם את מקורם של המעגלים העצביים המנתחים את התמונה ברשתית שלנו", הסביר פרופ' נילסון.
