לפני כ-15 אלף שנה, אלפי שנים לפני שהאדם החל לגדל דגנים באופן מסודר, כבר ידעו הנאטופים לקצור דגני בר בצורה מתוכננת. מחקר חדש מאוניברסיטת חיפה, שפורסם ב-Scientific Reports, מגלה כי הם עקבו אחר שלבי הבשלת הדגנים וקצרו אותם לאורך כמה שבועות – עדות לשלב מוקדם ומפתיע בדרך אל החקלאות.
התרבות הנאטופית התקיימה באזור הלבנט לפני כ-15 אלף עד 12 אלף שנה, בתקופה שבה קבוצות של ציידים ולקטים החלו לעבור בהדרגה לאורח חיים של התיישבות קבע. בתקופה זו הופיעו יישובים גדולים וקבועים יותר, מתקני אחסון וכלים לעיבוד מזון – ובהם להב המגל, שהפך לחלק מרכזי ממכלול כלי הצור הנאטופי.
אלא שעד כה לא היה ברור עד כמה שימשו המגלים לקציר דגנים, ובעיקר כיצד השתמשו הנאטופים בדגני הבר בתקופה שקדמה להופעת החקלאות. הסיבה לכך היא שמעט מאוד שרידי דגנים השתמרו באתרים הארכיאולוגיים. המחקר החדש ביקש לענות על השאלה באמצעות בחינה של סימני השימוש שנותרו על להבי המגל.
החוקרים בדקו 158 להבי מגל עשויים צור - 90 שנמצאו בטרסת מערת הנחל בכרמל ו-68 מהאתר הנאטופי סליביה 1 שבעמק הירדן. באמצעות מיקרוסקופ בהגדלה של עד פי 200 הם בחנו את סימני השחיקה שהותיר השימוש על שולי הלהבים. סימנים כאלה מאפשרים לחוקרים לזהות לא רק את החומר שהכלי בא איתו במגע, אלא גם את אופן השימוש בו.
כדי לפענח את הסימנים ערכו החוקרים גם 17 ניסויים, שבהם השתמשו ב-22 מגלים משוחזרים לקציר דגני בר בשלבים שונים של הבשלתם ובאזורים שונים בישראל. לאחר מכן השוו בין סימני השחיקה שנוצרו בניסויים לבין אלה שנמצאו על הכלים הקדומים.
דגני בר בשדה בן ימינו עם מינים שמתפרקים מאוחר במצב יבש
(צילום: ד"ר איריס גרומן-ירוסלבסקי)
התוצאות היו חד-משמעיות: כל 158 להבי המגל שנבדקו נשאו סימני שחיקה התואמים לקציר דגנים. אבל מעבר לכך, הסימנים חשפו גם את השלב שבו נקצרו הצמחים.
בטרסת מערת הנחל נמצאה חלוקה כמעט שווה בין להבים ששימשו לקציר דגנים בשלים למחצה לבין כאלה ששימשו לקציר בשלב מתקדם יותר של ההבשלה. בסליביה 1, לעומת זאת, כ-65% מהלהבים נשאו סימנים המתאימים לקציר בשלב המתקדם, בעוד שכ-32% התאימו לקציר דגנים בשלים למחצה.
הממצאים מצביעים על כך שהקציר לא היה פעולה חד-פעמית וקצרה. החוקרים משחזרים עונת קציר שנמשכה כמה שבועות, והחלה כאשר הדגנים היו בשלים למחצה ונמשכה עד לשלבים מתקדמים יותר של הבשלתם.
כמחצית מהלהבים אף נשאו סימנים המעידים על שימוש ממושך במיוחד. בחלקם נמצאו עדויות להשחזה מחדש ולתחזוקה במהלך העבודה - סימנים שמלמדים כי המגלים לא היו כלים חד־פעמיים, אלא כלי עבודה שתוחזקו ונעשה בהם שימוש לאורך זמן.
דגנים בשלים
(צילום: ד"ר איריס גרומן-ירוסלבסקי)
ד"ר איריס גרומן-ירוסלבסקי, שהובילה את המחקר, אמרה כי הממצאים מלמדים על ידע מעשי מורכב יותר מכפי שניתן היה לצפות מתקופה שקדמה לחקלאות. "סימני השימוש מראים שהמגל היה כלי ששימש בכמה שלבים של העבודה. הנאטופים קצרו באמצעותו את הדגנים, הפרידו את חלקי השיבולת וחילצו את הגרגרים, ובמקביל תחזקו והשחיזו אותו במהלך השימוש", אמרה.
אולם המשמעות של הממצאים חורגת מעבר לאופן שבו השתמשו הנאטופים במגל. היא נוגעת לאחת השאלות הגדולות בחקר ראשית החקלאות: מתי בדיוק החל האדם להתערב במחזור החיים של הצמחים, עוד לפני שהפך אותם לגידולים מבויתים?
לדברי ד"ר גרומן-ירוסלבסקי, כאשר קוצרים דגני בר לפני שהזרעים מתפזרים באופן טבעי, פחות זרעים נותרים בקרקע ויכולים לנבוט בעונה הבאה. לכן, אם הנאטופים רצו לשמור על יבול בהיקף דומה לאורך זמן, הם נדרשו לשמור חלק מהזרעים ולזרוע אותם בעונה הבאה.
דגנים בשלים חלקית
(צילום: ד"ר איריס גרומן-ירוסלבסקי)
"ממצאים אלה אינם מעידים רק על קציר דגנים, אלא על קיומם של מינים שאינם מתפרקים בדומה למינים המבויתים שקיימים כיום, והנאטופים ידעו להבחין בהם ולנצל אותם להגדלת היבול", הסבירה ד"ר גרומן-ירוסלבסקי. לדבריה, שיטת הקציר שפיתחו אפשרה להם להגדיל את התפוקה.
לכן החוקרים רואים בהתנהגות הזו צורה מוקדמת של גידול דגנים, אף שהיא עדיין רחוקה מהחקלאות הממוסדת שהתפתחה מאוחר יותר בתקופה הנאוליתית. כלומר, המעבר מחברת ציידים-לקטים לחברה חקלאית לא היה בהכרח אירוע חד שהתרחש בנקודת זמן מסוימת, אלא תהליך הדרגתי שבמהלכו האדם למד כיצד לבחור צמחים, לקצור אותם ולנהל את המשאבים שיספקו לו מזון גם בעונות הבאות.
