כמי שבילדותה בילתה שעות רבות בציור ובהתבוננות ביצירות אומנות, בחרתי לחקור את טבעו של התהליך היצירתי ואת יכולתה של האומנות לתקשר עם הקהלים שלה. התהליך שבו מחשבה או חזון הופכים לדימוי, והדרכים שבהן הדימוי הזה מובן ומקבל משמעות בעיני מי שצופה בו, אינם מפסיקים לרתק אותי. הרישום, אותו מדיום שהתייחסו אליו מאז הרנסנס כאל "אבי כל האומנויות", הפך למוקד המחקר שלי.
חקרתי את הנושא דרך רישומיו של ז'אק לואי דוד, צייר המהפכה הצרפתית שהתפרסם בזכות ציוריו הגדולים שקוראים למעורבות פוליטית. הציורים ה"רשמיים" והגדולים של דוד נראים מדויקים, מתוכננים למשעי ואינם חושפים משיכות מכחול או את "מגע יד האומן" כפי שאנחנו רגילים לראות בציורים מאוחרים יותר (למשל אצל האימפרסיוניסטים). אולם, הרישומים של דוד מספרים סיפור אחר לגמרי. עבור דוד הרישום – לרוב בעיפרון על נייר – שימש אמצעי בלבד, חלק מתהליך ההכנה לקראת הציורים ה"רשמיים" שלו. לא היה לרישום שלו מעמד וערך כיצירת אומנות אוטונומית, הוא לא מכר רישומים (אף שבני תקופתו עשו זאת), ורק פעמיים בחייו הציג אותם לפני ציבור. על אף תפיסתו את המדיום הזה כשולי, אני מראה במחקרי שהרישום הוא מפתח להבנת היצירה שלו.
בספר הראשון שלי Jacques-Louis David's Drawings: Bodies in Action אני טוענת שדרך רישומיו של דוד ניתן להבין תפיסות של גופניות, הירואיזם וסובייקטיביות באחת התקופות החשובות ביותר בהיסטוריה – סוף המאה השמונה-עשרה והקמתה של האימפריה הצרפתית הראשונה. דרך איסוף של עשרות רישומים של דמותו של נפוליאון בציור "ההכתרה", למשל, הראיתי שדוד התלבט כיצד להציג את המנהיג החדש של צרפת אחרי השבר של המהפכה: אם בתור מנהיג יציב וחזק מאוד, ואם כבעל יכולת תנועה ופעולה; מצביא מהולל ועוצמתי, שהוא גם איש משפחה נאמן לאשתו.
ההתלבטויות שנחשפות דרך הרישומים מאפשרות להבין מחדש גם את השאיפה של דוד לעצמאות אומנותית אף שהיה נתון לגחמותיו של פטרונו הדומיננטי, שהתערב וביקש תיקונים בכל פעם שמשהו בציור לא נראה לו. יתרה מזאת, הרישומים והאתגרים הציוריים שהם מציפים מאפשרים לי להצביע על הפער ועל הנתק בין המנהיג ובין העם שלו בתקופת האימפריה הראשונה.
כדי לפתח את המחקר הזה התארחתי במעבדות הממוקמות במוזאונים לאומנות והשתמשתי בטכנולוגיות דימוי מתקדמות ובאמצעי מעבדה שונים, כמו מיקרוסקופים, כדי לחשוף שכבות נסתרות של הרישום ושל התהליכים שמאחוריו (כמו מחיקות, שינויים, תוספות ועוד). מחקרים דומים שמשלבים עבודה של מומחי שימור ושימוש בטכנולוגיות מעבדה כדי להאיר את דרך עבודתו של האומן, הולכים ותופסים מקום מרכזי בשדה האומנות ומשפיעים גם על האופן שבו רישומים מוצגים בתערוכות ובמוזאונים לפני הקהל הרחב. לצד הרישומים המקוריים עצמם, שמוצגים מתחת לזכוכית שמגינה עליהם, מוזאונים מציגים גם תיעוד של המחקר במעבדה, צילומים ותקריבים, סרטונים שמדגימים תהליכי שימור ושחזור ועוד.
גם בתפקידי כאוצרת הראשית של הגלריה באוניברסיטת תל אביב עסקתי לא מעט ברישום ובאופן שבו הוא מאפשר גישה ייחודית לדרכי המחשבה האנושית. תערוכה שאצרתי בגלריה (בשיתוף פרופ' ז'רמי קורינג מאוניברסיטת פריבורג שבשווייץ), שנקראה לרשום את תולדות האמנות (Drawing Art History), עסקה בתופעה שלא ממש נחקרה עד כה, של היסטוריונים לאומנות שרשמו כחלק מהמחקר האקדמי שלהם. הרעיון שיש אופני מחשבה שאינם יכולים להתפתח באמצעות השפה בלבד ומצריכים מתן צורה ויזואלית באמצעות רישום מהיר ומיידי, הוא רעיון מרתק שעומד גם בלב המחקר שלי וגם בלב התערוכה.
ד"ר תמר מאיר
(צילום: דניאל חנוך)
נשאלת השאלה למה, בתקופה שבה לחוקרי אומנות היו מצלמות זמינות והם יכלו להשתמש בהן כדי לתעד יצירות, הם בחרו להשתמש דווקא ברישום. והתשובה היא שייתכן שרישום מאפשר בחירה, השמטה של פרטים מסוימים והדגשה של אחרים, ולמעשה מציג הפנמה של הדימוי: הוא לוכד לא רק את מה שהחוקר מתבונן בו אלא גם את מה שהחוקר חושב בעת התבוננותו. התופעה המעניינת הזו התקיימה אצל היסטוריונים של אומנות שונים ברחבי העולם, חלקם מהמעולים בתחומם. אני התעמקתי בשימוש ברישום ככלי מחקרי אצל היסטוריון האומנות הראשון בארץ, משה ברש. במחקר שלי אני מראה שברש השתמש ברישום כדי להתבונן ביצירות אומנות, להבין אותן ואף לפתח טיעונים לגביהן, ובתערוכה הצגתי גם את הרישומים המרתקים שלו, באדיבות משפחת ברש.
העניין ברישום כדרך מחשבה ובהצגה ויזואלית של רעיונות מורכבים, חלקם מופשטים, הביאו אותי לעיסוק רחב יותר בשאלות על תפקידה ומקומה של גלריה אוניברסיטאית כמוסד אומנות שממוקם בתוך אוניברסיטה מחקרית רבגונית. מאז אצרתי עוד תערוכות ששואלות על הדיאלוג שבין האומנותי למחקרי, ואיך גופי ידע ודיסציפלינות יכולים לתקשר אלה עם אלה בתוך מרחב יצירתי שפותח אפיקי מחשבה חדשים. העשייה שלי אפוא בוחנת כיצד תערוכות יכולות לייצר ידע, ולא רק להציגו. פרויקטים חוצי גבולות דיסציפלינריים, חושיים וטכנולוגיים הם מודל חיוני למוזֵאולוגיה העכשווית. זהו מודל המדגיש אי-ודאות, יחסים משתנים ואמפתיה בין יוצרים/ות כתנאים לחקירה אומנותית ומחקרית כאחד. אני מקווה להמשיך לחקור ולהתנסות בהצגת יצירות אומנות שיאפשרו מפגש חי, מעורר ומאתגר הנוגע לרוח האנושית ולהתמודדותה עם משברים ואתגרים בדרכים חדשות.
ד"ר תמר מאיר היא מרצה בכירה בפקולטה לאומנויות ואוצרת ראשית של הגלריה האוניברסיטאית באוניברסיטת תל אביב
קישורים:
עמוד הבית של החוקרת
"חוקרים פרטיים" הוא מדור ב-ynet שנוסד ביוזמת האקדמיה הצעירה הישראלית, שבו חוקרים מסבירים מדוע החליטו לעסוק בתחום המחקר שלהם. המדור נערך בסיועם של פרופ' נעמה גבע-זטורסקי, פרופ' אורי בן-דוד ופרופ' ארז בן-יוסף מהאקדמיה הצעירה הישראלית.
