אף על פי שהמוות הוא חלק בלתי נפרד ממחזור החיים שלנו, הדרך שבה בני אדם בוחרים לקבור את מתיהם כיום רחוקה מלהיות ידידותית לטבע. בעולם שבו הקרקע הפנויה הולכת ואוזלת, במיוחד במדינות קטנות וצפופות כמו ישראל, גם הקבורה הופכת למשבר סביבתי ואקולוגי: שטחו של קבר ממוצע הוא כ-3 מ״ר, ובתי העלמין ממשיכים להתרחב על חשבון קרקע יקרת ערך.
לצד בעיית השטח, גם תהליך הקבורה עצמו כרוך בצריכה עצומה של בטון, מתכות ואנרגיה. בשנים האחרונות אומנם צצים בישראל מודלים חדשים כמו קבורה רוויה במבנים רבי-קומות, אך גם הם נשענים על תשתיות כבדות ומזהמות ואינם מציעים פתרון מקיים. בתוך המציאות הזאת עולה שאלה שנשמעת כמעט בדיונית: האם ייתכן שעתיד הקבורה נמצא מתחת לפני הים?
עד סוף המאה: תוספת שטח של עשרות דונמים לקבורה
בעיית הקבורה אינה ייחודית לישראל, אלא חלק ממשבר סביבתי עולמי שהולך ומחריף. דוח של חברת Earth Funeral, שבחן את ההשפעות הסביבתיות של שיטות קבורה שונות, מצביע על היקף המשאבים העצום הנדרש לקבורה המסורתית. לפי הדוח, בתי הקברות בארצות הברית צורכים מדי שנה כ-1.6 מיליון טונות של בטון ויותר מ-64 אלף טונות של פלדה המשמשים להקמת קברים ומבני קבורה; זאת לצד כמויות עצומות של עץ לייצור ארונות קבורה, וכ-9.5 מיליון ליטרים של נוזלי חניטה.
נוסף על כל אלה, בתי הקברות עצמם דורשים פיתוח תשתיות נרחב ותחזוקה שוטפת במשך שנים. במקביל, שריפת גופות, שנחשבת במדינות רבות במערב לפתרון למצוקת הקרקע, צורכת אנרגיה רבה ופולטת גזי חממה ומזהמים נוספים לאטמוספרה, בין היתר גם כספית.
(הדמיה: ירון אליאסי)
בישראל הסוגיה מקבלת משמעות מורכבת במיוחד. מדובר במדינה קטנה וצפופה, שמשאבי הקרקע בה מוגבלים מלכתחילה, אך גם כזו שאוכלוסייתה ממשיכה לגדול בקצב גבוה יחסית למדינות רבות בעולם. המשמעות היא שלא רק שהשטח הפנוי הולך ומצטמצם, אלא שגם הצורך בשטחי קבורה צפוי להמשיך ולגדול בעשורים הקרובים. לפי נתונים של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, הרחבת בתי עלמין נעשית על חשבון שטחים פתוחים, ומביאה לאובדן בתי גידול ולנזק אקולוגי מצטבר.
עוד עולה מהנתונים כי עד שנת 2065 תידרש בישראל תוספת של עד 8,800 דונם לצורכי קבורה, ועד סוף המאה צפוי השטח הנדרש לזנק לעד כ-21 אלף דונם נוספים. לשם השוואה, מדובר בשטח הגדול פי כמה משטחה של עיר ישראלית קטנה-בינונית כמו גבעתיים.
המתים יתנו חיים למערכת האקולוגית הימית
פטנט ישראלי חדש בשם Blue Rest מציע פתרון מקורי וידידותי לסביבה: שוניות ימיות מודולריות המשלבות תאי קבורה בתוך מבנים תת-ימיים. אף שהרעיון – שיוצג בוועידה השנתית ה-54 למדע ולסביבה שתיערך ב-8–9 ביולי בבנייני האומה בירושלים – נשמע עתידני, שוניות מלאכותיות כבר משמשות כיום ברחבי העולם לשיקום מערכות אקולוגיות ימיות.
מאחורי המחקר עומד ירון אליאסי, מעצב תעשייתי, חוקר ומרצה במכון הטכנולוגי חולון (HIT). הרעיון החל להתגבש לפני כ-12 שנה, לאחר שאליאסי ביקר בבתי העלמין ברחבי הארץ. ״המראה של ערי המתים ומרחבי הבטון האינסופיים עורר בי שאלות עמוקות על האופן שבו אנחנו מתייחסים למוות, לזיכרון ולמשאבי הקרקע שאנחנו משאירים אחרינו״, הוא מספר, ומוסיף: ״יצאתי משם עם תחושה קשה. הייתי מעדיף שלאחר מותי תהיה לנוכחות שלי תרומה כלשהי למערכת החיים, ולא שאהפוך לעוד צרכן של שטח קרקע״.
(צילום: shutterstock)
הפרויקט של אליאסי אינו מציע רק פתרון טכני למצוקת הקרקע, אלא ניסיון לחשוב מחדש על עצם רעיון הקבורה והזיכרון. במקום בתי עלמין צפופים, קבועים ודוממים, הוא מדמיין מרחב תת-ימי חי ודינמי, שבו הקבורה הופכת לחלק ממערכת אקולוגית פעילה. המבנים המודולריים שתכנן בנויים כשוניות מלאכותיות המאפשרות התיישבות של אורגניזמים ימיים, יצירת בתי גידול לדגים והתחדשות של הסביבה הימית. לדבריו, המטרה היא להפוך את המוות מתהליך של צריכת משאבים ותפיסת קרקע לתהליך שמייצר ערך סביבתי. ״במקום להשאיר אחרינו עוד בטון ושיש, אולי אפשר לחזור למעגל החיים בצורה שממשיכה להזין את הסביבה״, הוא אומר.
שנורקלינג במקום עלייה לקבר
בניגוד לדימוי של פיזור אפר אנונימי בלב ים, הפרויקט מדמיין מרחב זיכרון פיזי ומסומן, שבו יחידות הקבורה משולבות בתוך שוניות מודולריות תת-ימיות. אליאסי מדגיש כי מבחינתו הפרויקט אינו עוסק רק באקולוגיה, אלא גם בניסיון לשנות את חוויית הפרידה והזיכרון עצמה. לדבריו, בתי העלמין הפכו עם השנים ל״ערים של בטון ושיש״, מרחבים צפופים ומנוכרים שמעצימים את תחושת האובדן.
"אני חושב על האפשרות להגיע לים במקום לבית קברות – להיות מול האופק, המים והשקט, ולדעת שמתחתיך מתקיימת מערכת חיים שלמה", הוא אומר. "הזיכרון לא חייב להיות קשור רק לאבן דוממת. הוא יכול להיות חלק ממקום חי, משתנה ומתחדש״. לדבריו, במשך השנים השוניות צפויות להפוך לבתי גידול עבור דגים, אלמוגים ויצורים ימיים נוספים, וביקור באתר יתאפשר באמצעות צלילה או שנירקול, חוויה שהוא מתאר כ״מדיטטיבית וקרובה יותר לטבע מאשר ביקור בבתי העלמין המסורתיים".
לצד הפוטנציאל האקולוגי, הפרויקט מעלה גם שאלות מורכבות הנוגעות לדת, לרגולציה, לנגישות רגשית ולמשמעותו התרבותית של מקום קבורה בעידן של משבר האקלים. נכון להיום, מדובר עדיין בפרויקט מחקרי ותיאורטי, שטרם נוסה בפועל, אך אליאסי מאמין שבעולם המתמודד עם מחסור בקרקע, קריסת מערכות אקולוגיות ומשבר אקלים, רעיונות מסוג זה עשויים בעתיד להפוך מחזון ספקולטיבי לצורך ממשי. לדבריו, כבר כיום יש התעניינות ראשונית מצד חוקרים וגופים שונים בעולם, והוא מקווה שהמחקר יצליח בהמשך לעבור משלב הרעיון לשלב היישום המעשי.
"אנחנו רגילים לחשוב על מוות כעל סוף מוחלט, אבל בטבע אין באמת סוף, יש רק מעבר מחומר אחד לאחר. אולי הגיע הזמן שגם הקבורה האנושית תפסיק להיות נטל סביבתי ותתחיל לחזור למעגל החיים במקום להיבנות נגדו", הוא מסכם.
בואו לגלות עוד מחקרים פורצי דרך בוועידה השנתית ה-54 למדע ולסביבה, שתתקיים בבנייני האומה בירושלים ב-8–9 ביולי >> להרשמה לוועידה.
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה
