פיילוט שנערך בימים אלה בעמק החולה מנסה לשבור את התלות של ישראל בשומשום מיובא, שמהווה כיום כמעט את כל הצריכה בארץ - ומאוים משיבושים בשרשראות האספקה.
על אדמות הכבול המאתגרות בעמק החולה נזרעו באחרונה 140 דונם של זן שומשום ישראלי חדש בשם מיקה. הוא פותח באוניברסיטה העברית ומותאם לקציר ממוכן בקומביין, ללא מגע יד אדם. באוקטובר הקרוב צפויים הכלים הכבדים של החברה לפיתוח הגליל לבצע את האסיף הראשון, במהלך שיכול להפוך מטרד אקולוגי אזורי לחומר גלם מקומי עבור תעשיית הטחינה והשמן, עם יעד שאפתני של הגעה לייצור של 15% מהצריכה המקומית בישראל.
על גבול אדמות הכבול של קיבוץ שמיר בעמק החולה, זמיר כרמי, מנהל המשק של הקיבוץ, בוחן את תפרחת השומשום הלבנה של השדה החדש. הוא נושא תפילה שיצליח להיות מבין אלו שמבקשים לחולל מהפכה גרעינית זעירה, בענף הגידול שנמחק כמעט כליל מהחקלאות המקומית, פרט לכמה גידולים בדרום. "זה נראה יפה מאוד, והגידול הזה יכול להשתלב לנו במחזורי הגידול ואפילו לטייב את הקרקע מבחינת מחלות ועוד", הוא מציין בסיפוק.
אדמת הכבול, שנחשפה עם ייבוש אגם החולה, היא כאב ראש אגרוטכני ואקולוגי מתמשך. הקרקע האורגנית עוברת תהליכי פירוק מואצים, מעלה אבק שמזהם את העמק כולו, ומחייבת את החקלאים להשקות אותה באופן רציף - גם כשאין עליה שום גידול - רק כדי לשמור עליה לחה ולמנוע שריפות תת-קרקעיות. מדובר בהוצאות מים כבדות שמסובסדות מכספי מדינה. השומשום, בעל מערכת שורשים חזקה שחודרת קרקע קשה, עשוי להיות פתרון לשטחים הבעייתיים.
שדה השומשום בעמק החולה
(צילום: אפי שריר)
הפיילוט הנוכחי, שמובילים מסיק קיבוץ מגל וחברת "מקסום" יחד עם קיבוץ שמיר, מתבסס על פיתוח של פרופ' צבי פלג והאגרונום אסף אבנרי מהפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. בעוד שבעולם נאסף השומשום ידנית בתהליך עתיר כוח אדם, הזן הישראלי (הקרוי על שם בתו של אבנרי) יזכה לקציר ממוכן באמצעות קומביינים גדולים.
זרעי השומשום הלבנים, שמלווים כמעט כל מאפה מלוח, חלה מתוקה, הופכים לחלבה או נטחנים לממרח טחינה ממכר - הם מהצמחים הנצרכים ביותר בישראל. "על אף שישראל היא צרכנית השומשום השנייה בעולם לנפש אחרי סין, יותר מ-99% מהשומשום שנצרך בארץ, כ-80 אלף טונות גרגירים בשנה, מגיעים מייבוא ממדינות כגון אתיופיה, סודן, טורקיה וארגנטינה", מסביר אורן הכטר, מנכ"ל מסיק מגל ומנכ"ל שומשום ישראל. לדבריו, "התלות המלאה בייבוא שומשום עלולה ליצור קשיים בשרשרת האספקה, דוגמת המשבר הנוכחי שנוצר עקב המלחמה מול איראן, כאשר עומאן סגרה את נמליה למעבר סחורות. היעד שלנו הוא להגיע לייצור של 15% מהצריכה המקומית".
השומשום חוזר לישראל
(צילום: אפי שריר)
מבחינת החקלאים בשטח, המאבק הוא לא רק על עצמאות זרעונים תזונתית, אלא על עצם ההישרדות הכלכלית מול מדיניות הייבוא, שהופכת עוד ועוד גידולים חקלאיים ללא רווחיים. זמיר כרמי מספר כי הבחירה בשומשום לא נקבעה בלי בחינה מדוקדקת: "עשינו השנה 140 דונם כדי לבחון את ההיבטים הכלכליים, וזה נראה מצוין עד כה, ועוד נלך ונרחיב את הזריעה", הוא מציין במבט מרוצה.
זמיר התייחס לשינוי בחקלאות באזור: "עד היום באדמות האלה גידלנו ירקות לתעשייה לאורך כל עונות הגידול, אבל זה עולם שהולך ונעלם, כי המדינה עוסקת בלהרוג את החקלאים ואת החקלאות. אחרי שהרגו את השום, גם התירס לתעשייה, שפעם היינו מגדלים ממנו הרבה ובכמה מועדים בשנה, כמעט יצא ממחזור הגידולים. גם גידול העגבניות לשימוש תעשייתי הצטמצם מאוד, וגם השעועית ירדה. זה אחד השיקולים שבגללם הלכנו לגידול הזה - כי אני מחפש עוד משהו שיוכל להגיע לשוק המקומי".
הערכים התזונתיים של השומשום הישראלי בוודאי יפתיעו גם חובבי טחינה מושבעים: בעוד שהטחינה המיובאת מכילה כ-6.7 מ"ג ברזל ל-100 גרם, לזרעים הישראליים ערכים בלתי נתפסים: לא פחות מ-58.6 מ"ג ברזל. והטעם? שונה במקצת מזה הזר. הוא מתקתק ובעל מרקם סמיך יותר בהשוואה לטחינה המסורתית.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.08.26
