תקווה לעתיד טוב יותר עשויה להשפיע יותר מאופטימיות לפעולה למען האקלים. זו אחת מהמסקנות שעלו משלושה מחקרים בנושא הסביבה, שנערכו בישראל ובארצות הברית. החוקרים גם מצאו כי רצון עז לחיות בעולם סביבתי תקין, בעל משאבי טבע מתחדשים ונגישים לכולם, גם במחירים אישיים וציבוריים, קשור באופן חזק וקבוע יותר למעורבות סביבתית, הרבה יותר מאשר אופטימיות בנוגע לכך שהשינוי אכן יקרה.
במשך שנים טענו פסיכולוגים ומדעני אקלים שתקווה חיונית כדי להניע אנשים לפעול בנושא שינויי האקלים. אבל מה אם לא כל תקווה נולדה שווה? מחקר חדש של חוקרים מהאוניברסיטה העברית בירושלים מציע שסוג התקווה שאנשים חשים עשוי להיות הגורם המכריע. נראה כי הרצון העמוק לראות שינוי - השאיפה לעתיד טוב יותר - הוא המניע החזק יותר להתנהגות אחראית לסביבה ולתמיכה במדיניות אקלים, ולאו דווקא האמונה שבעיות האקלים צפויות להיפתר.
את המחקר, שפורסם בכתב העת Journal of Environmental Psychology, ערכו נגה מוסטובוי אלצפן, יחזקאל שניבלג, ד"ר עודד אדומי-לשם, ניצן אטיאס ופרופ' ערן הלפרין, מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. החוקרים סקרו יותר מ-1,100 משתתפים בישראל ובארצות הברית בשלושה מחקרים נפרדים. המשתתפים השיבו לשאלות בנוגע לתקוותיהם לגבי שינויי האקלים, התנהגויותיהם הסביבתיות היומיומיות, כמו למשל מיחזור וחיסכון בחשמל, ותמיכה במדיניות סביבתית.
בכל שלושת המחקרים, התוצאות היו עקביות: אנשים שייחלו מאוד להתקדמות בנושא האקלים היו בעלי סבירות גבוהה יותר לדווח על התנהגויות פרו-סביבתיות ולתמוך במדיניות אקלים, גם לאחר שקלול השקפות פוליטיות, אמונות בנוגע לאקלים, נורמות חברתיות, מסוגלות עצמית והבדלים דמוגרפיים. לעומת זאת, האמונה שסביר שבעיית שינויי האקלים תיפתר הראתה קשרים חלשים בהרבה – ולרוב לא מובהקים – עם פעולה למען האקלים.
ממה מורכבת התקווה
זה אולי נשמע מבלבל, אבל החוקרים מסבירים שתקווה נתפסת לרוב כרגש אחד, על אף שהיא מורכבת משני רכיבים פסיכולוגיים נפרדים. מוסטובוי אלצפן, חוקרת פסיכולוגיה סביבתית, מסבירה כי "האחד הוא משאלה (Wish) עד כמה אנשים מייחלים לעתיד טוב יותר. השני הוא ציפייה (Expectation) עד כמה הם מאמינים שסביר להניח שעתיד זה יהפוך למציאות. שאיפה לפעולה משמעותית למען האקלים ניבאה באופן עקבי מעורבות סביבתית רבה יותר, בעוד שלציפייה להצלחה בלבד היו השפעות חלשות הרבה יותר"
נגה מוסטובוי אלצפן
(צילום: אייל כהן)
הדוקטורט שלה עוסק בפוליטיזציה של משבר האקלים. "עד כמה הנושא הפך לפוליטי, כמו שאלה של ימין ושמאל. כשמשהו לא מקבל יותר מדי במה ולא פוליטי, כנראה שזה לא כזה חשוב. אף אחד לא מקדם ומדבר על זה. אולי זה לא אישיו? אני לא אומרת שמשהו צריך להיות מאוד פוליטי, כי זה יוצר אנטגוניזם. אבל הנושא לא נמצא על סדר היום, לא באג'נדה הפוליטית ולא התקשורתית. זה המצב בישראל. אלה היו ארבע שנים קשות למדינת ישראל, ועדיין היה אפשר וצריך לעשות יותר. בסוף משבר האקלים הוא גלובלי".
ד"ר עודד אדומי־לשם
(צילום: אייל כהן)
ד"ר אדומי-לשם, העומד בראש מכון מחקר לחקר תקווה באוניברסיטה העברית, אמר כי "תקווה היא דבר מעניין בכל זירה לשינוי חברתי. במאבק על הדמוקרטיה וגם על האקלים. רק שצריך להכיר אותה טוב ולהבין איך לעבוד איתה בצורה יעילה. מוסטובוי אלצפן בדקה עד כמה התנהגות סביבתית ותמיכה במדיניות סביבתית, קשורות למימד הרצון והכמיהה. והייתה לזה השפעה יותר גדולה. הרבה פעמים אנשים נאבקים על משהו שמאוד חשוב להם, גם כשהם מרגישים שהסיכויים נמוכים. אנשים נאבקים כי הרצונות שלהם עוצמתיים. זה מה שהמחקר מראה. באופן היסטורי בני אדם השיגו מה שהשיגו כנגד כל הסיכויים. באקלים יכול להיות שההישגים שלנו יהיו לא כי חשבנו שיש או אין סיכוי, אלא כי הרצון והכמיהה היו יותר".
הממצאים עשויים לעזור להסביר מדוע מחקרים קודמים הניבו מסקנות סותרות לגבי תפקידה של התקווה בפעולה למען האקלים. מחקרים מוקדמים רבים מדדו תקווה בעיקר כאופטימיות או ביטחון שפתרונות אקלים יצליחו. לדברי החוקרים, ייתכן שגישה זו התעלמה מהכוח המניע של עצם האכפתיות העמוקה לגבי התוצאה. ההשלכות של המחקר חורגות מעבר לתיאוריה האקדמית. קמפיינים בנושא האקלים מדגישים לעיתים קרובות פריצות דרך טכנולוגיות או תחזיות חיוביות כדי לשכנע אנשים שהתקדמות אפשרית. בעוד שמסרים אלה נותרים חשובים, הממצאים החדשים מציעים שאנשי הסברה עשויים להשיג השפעה גדולה יותר על ידי סיוע לאנשים להתחבר רגשית לערך שבהגנה על כדור הארץ, ללא קשר למידת הוודאות של ההצלחה.
"חשכו עיניי"
ואולי הכי נכון להסתכל על דור העתיד. תומר גרטל (22) הוא מנהל קשרי ממשל במגמה ירוקה. את האקטיביזם בנושא סביבה ואקלים החל בגיל 16. "אחרי ששמעתי על המחאות בעולם ב-2019 נכנסתי לקרוא על מה מדובר וחשכו עיניי. משם כבר עברתי לאקטיביזם רציני הרבה יותר במחאת הנוער למען האקלים בתור נער. התחלתי לפעול מאז מתוך חשש וחרדה לעתיד. מאז לא עצרתי ואני עוסק בזה 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. כיום אני עובד בלייצר לעצמי מציאות שהייתי רוצה לחיות בה. הדלק שמניע את העשייה הסביבתית שלי הוא תקווה והיכולת לדמיין עתיד טוב יותר. הפעילות הזאת שומרת אותי דרוך ומוכן למאבקים סביבתיים קשים, לעתים סיזיפיים, כפי שאני מכיר מהעבודה היומיומית בארגון, ומנגד דוחפת אותי להמשיך ולהעז להשיג הישגים גדולים - כפי שקרה לא פעם בשלל המאבקים שאנחנו מובילים בכל הארץ. עתיד טוב יותר לתושבי ישראל הוא עתיד שבו המדינה מפסיקה להשתמש בפחם מזהם ומסוכן, בז"ן נסגרת בהתאם להחלטת ממשלה, שמורות הטבע והמגוון הביולוגי שלנו מוגנים מאינטרסים כלכליים ציניים, יש צל ברחובות ותחבורה ציבורית הוגנת, והכי חשוב - אנחנו ערוכים להתמודד עם משבר האקלים שכבר גובה קורבנות ואסונות בארץ ובעולם. זה העתיד שצעירים כמוני צריכים לדרוש ממקבלי ההחלטות - ואנחנו נשיג את זה".
ענבל וסלי, פעילה סביבתית שהייתה ממקימי מחאת הנוער למען האקלים, בת ה-25 סיפרה כי "קשה לי לדמיין את העתיד במציאות שבה לא מטפלים כאן ועכשיו במשבר האקלים והשלכותיו. אני חייבת להאמין שהפעילות שלי תשנה משהו. רק ככה זה יקרה. בהיסטוריה תמיד היו אקטיביסטים נחושים שהבינו שאין ברירה אלא לדרוש שינוי ולדאוג שזה יקרה. כמו שזה קרה בעבר - זה יקרה גם עכשיו".
פורסם לראשונה: 00:00, 17.09.26
