לפני שנים לא רבות, טייבה, שממוקמת מזרחית לרמאללה, הייתה שם דבר של שמחה, יצירה וחיים משגשגים. גולת הכותרת של ההווי המקומי הייתה אירוע "האוקטוברפסט" המפורסם, אירוע ענק שמשך אליו מדי שנה יותר מעשרת אלפי מבקרים מכל קצוות תבל: מוסלמים ונוצרים, יהודים וזרים, דיפלומטים, אנשי רוח ותיירים.
הפסטיבל הזה לא היה רק חגיגה של בירה מקומית מעולה, אלא מנוע כלכלי אדיר לכל הקהילה. נשות הכפר מכרו רקמות עבודת יד ומאכלים ביתיים. יצרני הדבש, התבלינים והשמן פרחו, והכפר כולו לבש חג. טייבה הפכה לסמל חי של דו-קיום, תרבות ויצירה שמחברת בין עולמות. בירה טייבה הפכה לשם דבר, ולא מעט ישראלים הכירו אותה מקרוב כשהגיעו ליהנות ממנה אפילו בתל-אביב ובפאבים ברחבי הארץ.
מבקשי מקלט באירופה
אלא שהיום, הפסטיבל והשמחה מפנים את מקומם לדממה כבדה, לעצב ולגל הגירה שקט שקורע את המשפחות מבפנים. מתוך 1,200 התושבים שנשארו בכפר (לצד אלפים רבים שחיים בחו"ל), בכמעט שלוש השנים האחרונות 15 משפחות עזבו את המקום ועברו לאירופה כמבקשי מקלט. "האנשים פשוט עייפים מהפחד התמידי לנוע מכפר לכפר", אומרת מדיס חורי, מבעלות המפעל, בחצי קול. רק אתמול, בדרך לחתונה בכפר הסמוך, מצאו עצמם תושבים מהכפר מעוכבים במחסומים, חסרי אונים מול מציאות שבה אפילו שמחות פשוטות הופכות למבצע מורט עצבים. "אנחנו מרגישים שכל אורח החיים הרגיל שלנו פשוט מנוהל בידי מתנחלים שרוצים לשבור את הרוח שלנו", הם משתפים בכאב לב.
"רצינו לעשות היסטוריה, היום אנחנו נלחמים על הבית", משתף מי שהניח את אבן הפינה לתחייתו הכלכלית המודרנית של הכפר, נדים חורי. ב-1994, לאחר שנים של לימודים וחיים בארצות-הברית, חזר נדים לכפר יחד עם אביו ואחיו מתוך שליחות עמוקה למקום הולדתם, והקים את המבשלת. "הבאתי איתי ערכה ביתית, עשיתי להם בירה פה והאנשים התלהבו: 'וואו, איך אתה מצליח לעשות כזה דבר טעים ומיוחד?'" משחזר נדים. "מאז עברו 32 שנה. השקענו פה את כל מה שהרווחנו: ב-2002 עשינו שמן זית, ב-2007 בירה ללא אלכוהול, ב-2013 הבן שלי פתח יקב, ב-2015 הקמנו מלון אקולוגי מנוהל באנרגיה סולארית עם פאב שבו מוכרים בירה מקומית עם צמחי בר כמו זעתר וסומק. היום אנחנו מייצאים ל-17 מדינות בעולם, כי יש לנו איכות אמיתית שאנשים מעריכים, מיפן ועד אירופה".
אלא שהחלום הפלסטיני הזה נתקל כיום בקירות עבים של מציאות פוליטית וביטחונית בלתי אפשרית. "אין לנו נמלים, אנחנו תלויים לחלוטין בישראל", אומר נדים בכאב. "השבוע דיברתי על אישור יצוא יין לצרפת, ועצרו לנו את זה. 33 שנים שאני לוקח אישורים ממכון התקנים הישראלי, פתאום אומרים לנו: 'אתה פלסטיני, תלך לרשות'. ואיפה הרשות תיתן לך אישור כזה? ההתנחלויות סביבנו מקבלות הכול בקלות, ואנחנו נענשים בכל צעד רק בגלל מי שאנחנו".
אדמה חרוכה
בתו של נדים, מדיס חורי, לוקחת על כתפיה את ניהול המפעל ביום-יום, ורואה מקרוב איך השטח הולך ונשרף מתחת לרגליהם של אנשי הכפר. "צריך להבין ש-95% מכל בקבוק בירה שאנחנו מייצרים הם מים", מדגישה מדיס בדאגה עצומה. "משבר המים החל להחמיר מאז יולי 2025".
ע'סאן קסיס: "לפני שלושה ימים שרפו לנו 16 דונם שלמים של אדמה מעובדת"
(צילום: שאול גולן)
לדבריה, "מתנחלים תקפו שוב ושוב את מעיין עין סאמיה, מקור המים הראשי ל-19 כפרים מזרחית לרמאללה, כולל טייבה. הם ניפצו צינורות ומערכות מחשוב, ותקפו את עובדי המים. אנחנו צורכים בדיוק כמו כל בית רגיל בכפר – לא יותר מזה – אבל הישראלים לוקחים כ-85% ממי המעיין עבור ההתנחלויות סביבנו, ולנו נשארים רק פירורים".
התסכול של מדיס זועק כשהיא מתארת את חסימות הדרכים והבירוקרטיה האכזרית. "פעם היינו שולחים סחורה דרך מעבר ביתוניה. היום המעבר סגור לתקופות ארוכות, ומכריחים אותנו לשלוח משאיות למעברים מסחריים מרוחקים בתנאים בלתי אפשריים", היא משתפת. "דורשים מאיתנו להפריד כל סוג סחורה על משטח נפרד, ארגז זעתר לחוד, קרטון בירה לחוד. זה מייקר את העלויות פי כמה וכמה מעלות הסחורה עצמה, וגורם לנו להפסיד אוניות שלמות כי האישורים מתעכבים בכוונת תחילה".
לא רחוק משם, בכרמי הענבים של ביר זית, ע'סאן קסיס – מהנדס שחזר לביתו בראשית שנות ה-90 אחרי שחי שנים באוסטרליה ובקליפורניה – עומד ורואה את מפעל חייו נהרס לנגד עיניו המשתאות. את הענבים האיכותיים והטובים ביותר מהכרם שלו, ע'סאן מעביר ישירות אל היקב המשפחתי כדי שנדים ומשפחתו ייצרו מהם את יינות הבוטיק המיוחדים של טייבה.
"הכרם הוא החיים שלנו", אומר ע'סאן בקול חנוק. "הבאתי את כל הידע שלמדתי בחוץ, גידלנו ענפים ללא השקיה מלאכותית כפי שאמא שלי לימדה אותי, ועשינו יינות בוטיק ששירתו אותנו אפילו בלונדון ובצרפת. לפני שישה חודשים הגיעו מתנחלים וחתכו את גזעי הגפנים בכרם. לפני שלושה ימים שרפו לנו 16 דונם שלמים של אדמה מעובדת. אפילו עץ החרובים הגדול שהיינו יושבים תחתיו עם אורחים מבורדו נשרף ונכרת עד היסוד".
ע'סאן מתאר מציאות שבה הפחד ממתנחלים הפך לשגרת חיים מאיימת, וכל יציאה לעבודה הפכה להימור על החיים. "היום אני לא יכול לבחור באיזו שעה אלך לכרם, אלא באיזו שעה אני יכול לעבור את המחסומים והשערים הצבאיים בלי לפגוש מתנחלים רעולי פנים שחוסמים את הדרך באיומי נשק ועם עדרי צאן", הוא מתאר.
מול המציאות הזו, עולה גם השאלה הכואבת האם העובדה שהם כפר נוצרי משנה את היחס כלפיהם מצד המתנחלים. נדים ומשפחתו מבהירים בכאב: "מבחינתם אין הבדל. הם לא שואלים אם אתה נוצרי או מוסלמי, בשטח הם לא עושים חשבון לאמונתך. האדמה והנוכחות שלנו פשוט מפריעות להם".
כשהשמש מתחילה לשקוע מעל גבעות טייבה, פעמוני הכנסיות ממשיכים לצלצל את תפילת הערב שלהם. הם מזכירים לכולם את השורשים העמוקים של משפחת חורי ושל תושבי המקום, שנטועים כאן באדמה הזו מאות שנים, עוד מימי הברית החדשה.
בתוך כל החושך הזה, האם יש תקווה? נדים חורי מסתכל קדימה בעיניים שראו הכול, ומסרב להרים ידיים. עבורו, סכנת סגירה של מפעל החיים היא איום מוחשי שמרחף באוויר מדי יום, אבל השורשים עמוקים מדי מכדי לעקור אותם בקלות. "אנחנו כאן כי זו האדמה שלנו", הוא אומר באמונה שלמה. נכון לעכשיו, טייבה ממשיכה להחזיק מעמד בגבורה שקטה, נלחמת על זכות הקיום של מבשלת הבירה והכרמים, אבל הטעם בפה של תושביה הפך למריר מתמיד.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.08.26
