צפו: על האש אצל הברברי
(צילום: עמית הובר, אורי דוידוביץ)
זה כבר הרבה זמן שאני מתחמק מהמקום החדש-ישן של דני הברברי, שעבר לראשון לציון אחרי עשרות שנים ברחוב קדם בשכונת עג'מי ביפו. הכוך הקטן ביפו התחיל עם האבא סלים לפני הרבה מאוד שנים, המשיך עם בנו, דני, ועכשיו דור ההמשך הצטרף לעסק.
"כוכייה", ככה קראתי למקום המדהים והקטן ביפו. היה שם חדרון אחד עם פשפש קטן שפנה לים, ומבואה עם מנגל רציני שאף פעם לא הניחו עליו בשר שמבייש את האורחים או את המקום. היו שם ימים שבהם לא היו נתחים מסוימים לזרוק על המנגל, כי הם פשוט לא היו טובים מספיק בעיני דני.
הברברי דני מקדם - המונה טועםהברברי דני מקדם - המונה טועם
מיקס בשר על גחלים לוחשות
(צילום: קובי רובין)
מעבר לדלפק דני היה פורס את הבצל יחד עם הקליפה, ומפזר אותו על המנגל. הקליפה הדקה של הבצל הייתה מכלה עצמה בלהבות, והבצל היה נחרך בקטנה. הבשר היה מפריח ענן עשן קבוע, ודני היה לוקח פיתה, מכניס לתוכה את הבשר, ממלא בעיגולי בצל, מצייר שובל של טחינה מעל, ואם רציתם אז גם עמבה.
אחר כך היה מגיע שלב התשלום - שהיה תמיד מחיר מצחיק, והסועד הרעב היה לוקח את הפיתה ויוצא מהדלת הקטנה, פונה לכיוון הים, ונכנס אל מעין סוכת גפנים קטנה שעמדה מעל מגרש חול, מנסה לקושש איזה כיסא, מה שברוב הפעמים היה בלתי אפשרי כי בכל המקום הזה היו אולי שלושה כיסאות בלבד.
אינפו הברברי דני מקדם - המונה טועםאינפו הברברי דני מקדם - המונה טועם
(גרפיקה ynet)
וככה הייתי יושב בשקט או עומד ורוכן קדימה אל הפיתה, כמו איזה גולום משר הטבעות: הכיוון הוא שאתה אוכל את הפיתה לא בצורה מנומסת כשהיא ניצבת מולך, את הפיתה של דני הייתי אוכל מלמעלה למטה וזה הרגיש בסדר גמור ומקובל לגמרי.
בכל נגיסה הרגשתי את הבשר - פעם קבב, פעם מרגז, והיו גם כמה ביסים שהיה בהם הכל ביחד עם הכל, כולל עם פלפל ירוק חריף
עוד לפני שהפיתה הייתה נגמרת הייתי הולך לבקש שידור חוזר, אבל בלי לעמוד שוב את כל התור כמו בהתחלה אלא רק היה צריך לעמוד בפתח ולצעוק לדני "עוד אחת, בבקשה". זה גם הפסקול שתמיד אפשר היה לשמוע שם ברקע - קריאות של לקוחות לעוד פיתה, או חצי פיתה של חיזוק הכרחי. בהתחלה זה אולי היה נשמע למבקרים חדשים לא חוקי בעליל, אבל כדברי הגשש החיוור - אם כולם אומרים, אז כנראה שזה נכון.
הברברי דני מקדם - המונה טועםהברברי דני מקדם - המונה טועם
אצל דני וסלים בעג'מי ביפו: נוסטלגיה
(צילום: קובי רובין)
כשהייתי נער ואחי הגדול רצה לפנק אותי, אז במקום ללכת לאכול חומוס באבו חסן, הוא היה לוקח אותי לסלים. את השם "הברברי" הוא קיבל מהלקוחות של המקום: סלים, האבא, היה ממלא את הפיתה בידיים, כי ככה הכי טוב. לא היו צלחות ולא היה סכו"ם. גם אם היית מזמין שיפוד בלי פיתה לא הייתה צלחת בשבילך אלא רק פיסת נייר קטנה, שלתוכה היו מפרקים לך את השיפוד ומגישים לך אותה ביד, כאילו היה צלחת מלכותית.
אני זוכר שהייתי מחכה בסבלנות, אחי היה מביא פיתה לאוטו ואנחנו היינו בורחים לנו הלאה. הסיבה שהמשכנו לנסוע זה בגלל שלא רצינו להתפתות ולהזמין עוד מנה. חס וחלילה, שלא תבינו אותי לא נכון, הפיתה של דני משביעה, אבל זה היה כל כך טעים שהיינו בורחים משם בשביל שלא נכפיל סתם את המנה. ביקרתי שם אולי רק פעמיים בילדותי, אבל אי אפשר לשכוח רגעי אושר כאלה וגם אסור.

לא אותו הכוך, כן אותו הקבב

כאשר שמעתי שדני עבר עם המנגל לראשון לציון הרגשתי קצת נבגד. הברברי, או דני מרחוב קדם, היה בשבילי אחת מנקודות החובה במפה התל אביבית. לתחושתי בעשור האחרון אוכל הרחוב בתל אביב קצת נעלם, ואני חושב שגם עיריית תל אביב לא מבינה מספיק שפני העיר הם העסקים, ובמיוחד אוכל הרחוב שנפוץ כמעט בכל פינה, ובמיוחד עכשיו בימי הקורונה, שהפכו במפתיע לימי העדנה החוזרת למחירים נמוכים. אולי יהיה זה נכון יותר להגיד שמקומות עם תפריט גדול מדי או יקר מדי לא ישרדו את התקופה, אלא דווקא אותם מקומות קטנים שמספקים רק מנות בודדות בתפריט.
השאלה המתבקשת מבחינתי היא - האם שווה לנסוע לראשון לציון בשביל לאכול אצל הברברי? והתשובה היא - ועוד איך כן, ועדיף כבר אתמול
אז לפעמים צריך להרחיק עד לראשון לציון בשביל לאכול בשר על האש כמו שצריך, בשר אפילו יותר זול משוק התקווה. בעיניי תל אביב מאבדת כבר תקופה ארוכה את הבכורה בנושא אוכל הרחוב, ולא נותנת פייט ראוי - לא במחירים, לא בהיצע ולא בטעם. השאלה המתבקשת מבחינתי היא - האם שווה לנסוע לראשון לציון בשביל לאכול אצל הברברי? והתשובה היא - ועוד איך כן, ועדיף כבר אתמול.
כשדני ראה אותי מגיע לתחנת הדלק, שם נמצא המקום החדש שלו, הוא מיד נתן לי מבט של "איפה אתה?", ואני מיד הסטתי את הנושא להזמנה עצמה. על המקום הזמנתי מנה של מיקס - נקניקיית מרגז וקבב. רק 35 שקלים עולה פיתה מיקס, לא הרבה יותר ממה ששילמתי אצלו ביפו לפני כמה שנים, והיא שווה כל שקל.
הברברי דני מקדם - המונה טועםהברברי דני מקדם - המונה טועם
הקבב של הברברי
(צילום: קובי רובין)
הוצאתי ממנו שיש דיבור על חזרה לתוך תל אביב עם סניף נוסף, אבל עד אז הוא רק בראשון לציון. בימים רגילים, טרום הקורונה, המקום היה פתוח עד הלילה, אבל עכשיו מסתפקים שם רק בחצי יום וסוגרים בשעה 17:00.
המקום החדש הוא כבר לא אותו הכוך, אבל אלה ועוד איך אותם הקבבים. בימים עברו ביפו, המרגז היה אחד הקשוחים והוא היה מגיע בצורת טבעת מגולגלת עם שני שיפודים שמחזיקים אותו באיקס. כאן בראשון לציון המרגז הוא יותר מנומס למראה, אפילו ממוסד אפשר להגיד, בהשוואה לפעם.
הטחינה של דני היא הכי טעימה ומותאמת לבשר שלו, ויחד עם עמבה מתקבל ביס שהוא בכלל גובל בחטא
הוא עדיין טעים להפליא, עם קצת יותר שומר מהמקובל. לי זה הזכיר מרגז כמו שאוכלים בדרום הארץ - קשיח לפרקים, כמו שצריך, שלא סבל יותר מדי על האש, ובעל סיבוב של מרירות נכונה של מרגז אמיתי. הבשר של הנקניקייה כל כך מלא טעם, שלא צריך להוציא לו את כל הנשמה על האש.
הברברי דני מקדם - המונה טועםהברברי דני מקדם - המונה טועם
הברברי: מעג'מי לתחנת דלק בראשון לציון
(צילום: קובי רובין)
ומה עם הקבב? הקבבים של הברברי לא השתנו - לא בצורתם ולא בטעמם המעולה. גם הגודל היה בסדר. בגזרת הסלטים, עם המעבר לראשון לציון נוספו גם סלטים, וזה חידוש בשבילי, כי דני של רחוב קדם היה המקום היחיד שלא הגיש סלטים.
הוא גם הרשה לאכול בלי טחינה, וגם ככה לא מתווכחים עם דני, במיוחד לא כשהוא צודק. הטחינה של דני היא הכי טעימה ומותאמת לבשר שלו, ויחד עם עמבה מתקבל ביס שהוא בכלל גובל בחטא. הוספתי מלפפון חמוץ, רק כי פעם לא היה, פלפל ירוק חרוך, רק כי חייבים, וגם קצת עגבנייה על האש ובצל. הפעם הבצל לא הגיע בעיגולים אלא היה קצוץ על האש. גם טוב.
בתוך הפיתה אפשר היה לשים סלט, אבל עקרונית אני לא אוכל בתוך הפיתה אוכל של האוכל, גם לא כאן אצל הברברי, אז קיבלתי מנה של מיקס מרגז וקבב, ובכל נגיסה הרגשתי את הבשר - פעם קבב, פעם מרגז, והיו גם כמה ביסים שהיה בהם הכל ביחד עם הכל, כולל עם פלפל ירוק חריף. לכל זה התלווה ריח הצלייה המוכר של בשר על האש.
הברברי דני מקדם - המונה טועםהברברי דני מקדם - המונה טועם
עכשיו יש גם בר סלטים
(צילום: קובי רובין)
את הקבבים דני מכין מדיום, לא כדאי שיתייבשו מרוב צלייה, אז אם אתם רוצים להיזכר כמה היה טעים פעם לאכול בתל אביב, ואם אתם אלה שמתלהבים מסטיקים פרימיום דה לה שמאטע למיניהם, או אם אתם אנשי המבורגרים שתמיד מוסיפים קטשופ בשביל להמתיק את הבשר כי ככה עושים כולם, או שכחתם - או לא הספקתם להכיר - איך הטעם של סטיקייה של פעם, סעו לראשון לציון, תאכלו ותיהנו, כי כבר לא מוצאים דברים כאלה, ובטח שלא בתוך תל אביב ובמחירים האלה.