מודיעין מתפתחת. בנייה יפה, עוד ועוד מרכזים, תחנות רכבת. לא עוד המקום הזה שבאמצע הדרך בין ירושלים לתל אביב ופרבר שינה עשוי בטון ונטול אופי. השנים, ההתמדה וכנראה גם הניהול העירוני הנכון עושים את שלהם. מה שמסייע בהאצת התהליכים אלו העסקים המתרבים והסצנה המתפתחת. לא רק פלאפל במרכז המסחרי או המבורגרייה גנרית, אלא עוד ועוד מקומות מושקעים ואטרקטיביים, בהם סניפים של בתי עסק מוצלחים מערים אחרות, בעיקר מירושלים, שמבינים את הפוטנציאל העסקי בעיר. פלאפל שלום, רחל בשדרה, קצפת. כל אחד מהמוסדות הירושלמים הללו מצא את עצמו בשלב כזה או אחר עם סניף פופולרי במודיעין והיד עוד נטויה. בשבועות האחרונים הצטרף שחקן ירושלמי במשקל כבד ביותר לעיר – פיצה ביי צ'אקרה, הבן הצעיר והמוצלח של ענק הקולינריה מבירת ישראל.
הביס של יהונתן: מסעדת פיצה צ'אקרה במודיעין
(צילום: יהונתן כהן)
צ'אקרה הוא אחד מבתי האוכל הוותיקים והמצליחים בירושלים, ואף שעבר כמה וכמה ידיים לאורך שנות פעילותו המרובות, ידע לייצר ובעיקר לשמר אוכל טוב וחוויית אירוח חמה שפונה לכולם, גם בשבת, ומכבדת את כל בניה של העיר בצנעה וענווה. לא מזמן החליטו בצ'אקרה לתת צ'אנס לדור העתיד של המקום ולפתוח עסק בכיוון אחר לחלוטין: פיצות ודרינקים. בטבורו של רחוב הלל המתחדש נפתח הסניף הראשון שהפך מיד לאופציה נהדרת עבור הירושלמים מדי ערב וסופ"ש. לא חלף זמן רב עד שהתקבלה ההחלטה לפתוח סניף נוסף לפיצה.
הפיצרייה במודיעין נפתחה באזור הכי מרכזי. הצנטרום של הפיילה. חנויות מגוונות, שדרה מסחרית מתפתחת לצד ירוק וגם תחנת רכבת. הגענו לשם באחד מערבי החג, והרחבה החיצונית עמוסת השולחנות הייתה מלאה לחלוטין במשפחות ובמגשי פיצה נאים. החלל הפנימי מודרני ומעוצב בחן רב, ומציע בעיקר שולחנות וכסאות בר, ופחות שולחנות, דבר שעשוי להקשות על המקום בימים קרים או חמים מדי. בשלבים האלה של השנה, בכל אופן, זה עובד נהדר. התאורה אפלולית ונעימה, וכל האנרגיות של המקוום מנווטות לעבר תנור הפיצות הענק והעגול, הכוכב הראשי של האירוע.
המקום נראה מתוקתק למדי - הרבה אנשי צוות שמעניקים שירות קשוב, למרות גילם הצעיר. רבים מהברמנים או המלצרים היו נערים לפני צבא, ולהגנתם נאמר שהיו מוכנים ובקיאים לחלוטין, ולעיתים גם לוו בצוות מבוגר יותר.
ביס השבוע
התפריט פשוט וממוקד: 12 סוגים של פיצות ועוד שבע ראשונות, מתוכן שלושה סלטים. פתחנו בארטישוק מטוגן (47 שקל) - חתיכות קטנות של ארטישוק משומר שעברו טיגון טוב עד לריכוך מוחלט במעטפת פריכה, לצד איולי שומי וחריף. פשוט מאוד ומוצלח. כירושלמים בלב ובנפש, לא יכולנו לוותר על הספייסי טונה (59 שקל), אחת ממנות הדגל המיתולוגיות של צ'אקרה, עוד מהימים של השף המוערך אילן גרוסי, שמזמן פרס כנפיים לאתגרים קולינרים אחרים. המנה הזו, שכבר נפוצה באלף גרסאות לכל עבר, הייתה פורצת דרך בשעתו, ויפה לראות ביצוע מודרני שמכבד את המורשת הירושלמית. הטונה הטרייה והפיקנטית הונחה על חתיכות של בצק פיצה אפוי, והתוצאה הייתה חביבה. המנה מהזיכרונות הייתה מוצלחת יותר, אבל זו עדיין פתיחה ראויה לארוחה.
ויתרנו על פלפלי הפדרון המטוגנים, שהם תמיד תוספת יפה לצד דרינק, ועל הסלטים – שנראו טריים ורעננים, אבל אנחנו היינו נעולים כבר על הפיצה.
הפיצות של צ'אקרה מזכירות בנראות ובטיפול פיצה נאפוליטנית, אבל המרקם והאופי אחר. בניגוד לקסם מדרום איטליה, בצ'אקרה גם מאמינים בבצק דקיק, אבל כזה שהופך לנוקשה מאוד במרכזו, וניתן לאחוז בו מהקצה מבלי שיתקפל או יתכופף. ראשונה עמדה לבחינה, כמתחייב בחוקים הבלתי כתובים של אמנת הפיצה: המרגריטה (68 שקל). הביס מהגרסה הקלאסית והפשוטה הוכיח את מה שהבנו מהר מאוד, יש לנו פה עסק עם מקצוענים שיודעים את העבודה. רוטב עגבניות עדין ואיכותי, מוצרלה נמסה, שפריץ נאה של שמן זית וביקור קצר ומדויק בתנור.
זו פתיחה נהדרת שבעיקר עוררה חשק לנסות פיצות נוספות, אבל קודם כל נקודה שיש להעמיק בה: מחירי הפיצה אינם נמוכים, אבל בניגוד לרבות מהמקבילות, זו של צ'אקרה אינה בהכרח אישית, נראה שמגש אחד בתוספת ראשונה יכול להיות ארוחה זוגית הגונה, במחיר לגמרי משתלם. גם מחירי האלכוהול סבירים.
פיצת הסרדינים הייתה הצלחה מסחררת. עליה נאמר: וואו. שילוב טעמים נהדר - בלתי איטלקי בעליל, אבל ים תיכוני מנצח
אחר כך הגיעה הפרסקה (89 שקל), המרכיבים מזכירים בחלקם את המרגריטה, אך השימוש בחומר הגלם אחר לחלוטין. רוטב העגבניות מורכב מעגבניות מגי טריות מרוסקות בלבד, ולא משומרות ומתובלות, הפיצה נאפית רק עם העגבניות המרוסקות ושמן זית, ולאחר האפייה נוסף כדור מוצרלה שנחתך ביד, ורוטב פסטו. מראית עין של מרגריטה, טעמים נועזים ואחרים לחלוטין, ואכן: אמת בפרסום. הפרסקה לחלוטין משדרת וטועמת טריות.
גם אם נהנינו מאוד משתי הפיצות הראשונות, שום דבר לא הכין אותנו להצלחה המסחררת של השלישית: הסרדנרה (89 שקל). ועליה נאמר: וואו. שילוב טעמים נהדר. אם אתם אנשים של דגים על פיצה, אז סורו לצ'אקרה הקרובה למקום מגוריכם. על הבצק נוסף רוטב לבן על בסיס ארטישוק, שהיה עדין עד לא מורגש, מעליו מוצרלה, ואז החלה ההצגה. סרדינים מעושנים, ביצים עם חלמון נוזלי, פלפל ירוק חריף וכוסברה. שילוב טעמים בלתי איטלקי בעליל, אבל ים תיכוני מנצח. ביס השבוע, קל.
גם האופציות לקינוח מצומצמות וממוקדות, אך לא מלהיבות מדי. היה שם, כמצופה, טירמיסו (47 שקל) שהיה חביב אך לא יותר מזה, וגלידת פיסטוק (25 שקל). לא ג'לאטו איטלקי אלא בפורמט של גלידה אמריקאית קלאסית רכה וטעימה. את הגלידה הזו אפשר לקבל גם בגרסה של אפוגטו (אספרסו חם מעל) והיא בהחלט הייתה האופציה הטובה מבין הקינוחים, שלא התעלו לרמת הראשונות והפיצות.
זו הייתה חוויה טובה ומפתיעה. הפיצה של צ'אקרה עוברת בהצלחה בראש ובראש את האתגר הגדול ביותר של רשת מתפתחת: אתגר האחידות. המוצר הטוב שתקבלו בירושלים, יתקבל גם במודיעין. חשוב מזה, יפה היה לראות את ההיטמעות במרחב החדש, במרכזה של עיר אחרת, ובעיקר את הקהל הגדול שמבין את השדרוג שמרכז העיר שלו קיבל, ושזו בעיקר לא התוספת האיכותית האחרונה. לסיכום: גרגרנים יקרים, עיניים על מודיעין. ייתכן מאוד שמשם תבוא הבשורה התזונתית הבאה, הם בשלים לכך.
