באמצע בנימינה, בין בתים ושדות, מסתתר לו פודטראק מקסים שמגיש כריכי בשר מהאגדות. השם הוא מזליקה. סנדוויצ'יה שפועלת כבר תקופה לא קצרה מתוך בוטקה מהודר יחסית, עם שישה ספסלים גדולים, עמדות הזמנה ממוחשבות וצוות צעיר ומקצועי שמתקתק ביעילות מרשימה את שבעת הכריכים שבתפריט. אז מזליקה, נעים מאוד להכיר.
הביס של יהונתן: מזליקה בבנימינה
(צילום: יהונתן כהן, מסעדת "מזליקה" עריכה: שובל ארליך)
לא מעט דיונים מתקיימים בינינו לגבי גבולות הגזרה של ביקורת המסעדות. הרי ההגדרה של מסעדה היא בסך הכול די ברורה, ובטח כשבסמוך אלינו מתפרסמים להם טורי האוכל המהיר האדירים של קובי רובין, חשוב לייצר הפרדה בין הטריטוריות. מזליקה נמצאת בדיוק על התפר שבין בית אוכל מהיר למסעדה. המבנה מאולתר, הישיבה היא בחוץ, אבל מה שמבוצע שם הוא כל כך מוקפד וחכם, שאין ספק שיש במקום בשלות לחשוב ברצינות על הצעד הבא, אם זה במעבר למבנה קבע, או בהרחבת התפריט לעוד כמה אזורים.
הגענו בעיצומו של אחר הצהריים של אמצע השבוע. בדרך לחיפה בחרנו לעשות הפוגה מהפקקים ולחתוך למושבה מלאת הקסם בנימינה. למרות השעה, שאיננה קלאסית לארוחה ולפיכך לא אמורה להיות עמוסה במיוחד, מרבית הספסלים היו תפוסים בקהל מגוון ויפה. ישיבות של חבר'ה, משפחות עם ילדים שהגיעו לנקניקיית נשנוש אחרי הגן ועוד עוברים ושבים, כמונו.
ז'אנר הפודטראק'ס – משאיות אוכל בתרגום חופשי, מרגש אותי, מודה. על פי רוב מדובר באנשים עם רעיונות מגובשים ותשוקה גדולה להפעיל עסק שמציע מזון, אבל כאלו שמקונן בהם ספק לגבי היכולת להפוך את העסק לקבוע, על שלל האתגרים הכרוכים בכך. במזליקה מצליחים, מתוך מבנה קטן, לייצר כיף גדול.
מורכב להפעיל פודטראק בישראל מבחינת רישוי ותנאים. על פי רוב תמצאו כאלו ברשויות מקומיות קטנות, או פשוט באמצע הדרך. סצנה שוקקת כמו שיש בכל פינת רחוב בניו יורק או בלוס אנג'לס, שמושכת אליה קהל עצום ומהווה במידה רבה סוג של הכשרה למסעדנים עצמאיים בתחילת דרכם, כנראה שלא נראה במחוזותינו. הביורוקרטיה לא תאפשר. חבל.
במזליקה העסק פשוט. כשמשפחה עם היסטוריה עשירה של ניקנוק משתפת פעולה עם יצרני נקניקים ובשרים מעושנים מהשורה הראשונה, התוצאה נהדרת. שבעה כריכים שונים בתפריט (בטווח מחירים שנע בין 52 – ל64 שקל), אחד מהם טבעוני, שתייה קלה, בירות ה"גיבור" ועוד שתי מנות של נקניקיות, עגל או צ'וריסו, חתוכות לנישנוש או בלחמנייה לילדים. בכל כריך כמות יפה של בשר, והוא מגיע בתוספת צנועה של זיתים. למרות המינימליזם היחסי מבחינת המבחר, כל כריך הוא ארוחה ולחלוטין יסגור פינה לכל סוג של רעב שיפגוש אתכם. הכי טוב, כמובן, זה להגיע בקבוצה של לפחות שלושה אנשים, כך יש הזדמנות טובה לטעום מהכול וליהנות מההבדלים המובהקים שבין הכריכים, וזו הגישה שבה בחרנו. שישה כריכים לשלושה אנשים, ועוד שתי נקניקיות שאיתן פתחנו.
צ'וריסו ונקניקיית עגל (28 שקל כל אחת) היו עסיסיות ובשרניות, למרות החיתוך נשמר לו מרקם הפיצוח הנפלא ברגע המפגש של השיניים והנקניקייה. זו טחונה דק, וזו גסה יותר, אבל בשתיהן ניכרת עבודת היד והביצוע שברמה הגבוהה ביותר. לצידן מוגש איולי לימוני במיוחד ותועפות כרוב כבוש חמים וחמצמץ. הן אולי מוגדרות כנישנוש, אבל המנה יפה ונדיבה ומהווה ספתח מצוין לסעודה. לצידן ולצד המנות הוספנו גם קולסלואו (15 שקל) שמגיע בקופסת פלסטיק קטנה. סלט כרוב קלאסי, לא מתחכם וללא תוספות מוגזמות, שבמקרה שלנו היה קצת קהה בטעמיו שכן הוגש קר מדי ישירות מהמקרר.
ואז הגיעו הכריכים. שמותיהם יצירתיים מתוך כוונה לספר איזשהו סיפור רקע, אבל השורה התחתונה בכולם זהה. הם טובים, עמוסים, מגוונים וייחודיים. אם בפרנה, מחמצת או לחמנייה, מיונזים משתנים או צ'אטני ותוספת ירקות נכונה - נוצרים להם ביסים מצוינים בכל אחד מהכריכים.
בלט במיוחד כריך הווילי נלסון, שלחלוטין מצדיק עלייה לרגל, ויש לו פוטנציאל הצלחה לא פחות משל זמר הקאנטרי שעל שמו הוא קרוי. בריסקט ברביקיו ודבש שמחומם היטב ומוגש על לחם פרנה מרוח באיולי פלפלת עוקצני וחמצמץ, קולסלואו ומלפפון חמוץ ונוקאאוט בדמות פתיתי תפוצ'יפס, שגם נותנים את תפקיד הפריכות והקראנץ', וגם עושים את שלהם כתוספת הפחמימה החכמה עם מנת הבשר. זה ביס חם, מנחם, עם מגוון טקסטורת ומנעד טעמים שנע על הציר שבין מתוק לחמוץ ומסב עונג עצום. מוצלח לא פחות הוא כריך ה-RBG. ביצוע די נאמן לקלאסיקה אמריקנית שכוללת קורנדביף חם, תבשיל כרוב כבוש, איולי וחרדל דיז'ון. שירים יד מי שלא מזיל ריר רק מעצם המחשבה על סנדוויץ' חם וטרי שכזה. לכריך האסאדו המפורק יש את הקטע שלו עם הבצל המוחמץ והצ'ימיצ'ורי, ומעניין מאוד הכריך בעל האוריינטציה ההודית, ראג' קאפור שמו, שכולל אווז חם (נתח שמנמן במיוחד שמטפטף את טעמיו העמוקים אל הלחמנייה שסופגת מצוין), ואיתו צ'אטני מנגו, כוסברה, נענע וצ'ילי. כיף.
הפחות מוצלח מבחינתנו היה דווקא הכריך שנטה אל הטעמים המקומיים, משלנו, אום כולתום שמו. משהו שם בקומבינציה פחות עבד, בטח בהשוואה להברקות שקדמו. כתף בקר על פרנה, עם איולי אריסה, לימון כבוש, עמבה, טחינה וירוקים. כולם טובים בנפרד, החיבור עבד פחות. לא נורא.
בסופו של יום, זו הייתה חוויה מהנה מאוד. כזו שמחד מעוררת רצון עז לזעוק לכולם: "לכו למזליקה וטירפו את כריכי הבשר כשאתם בסביבה או חולפים בדרך", ומאידך מעוררת מחשבות רבות לגבי היכולת של המקום לגדול ולהתפתח עוד יותר כמסעדה ופחות כמקום של "על הדרך". לאנשי מזליקה הייתי מציע לבצע חשיבה מעמיקה על הגדלת התפריט. עוד תוספות, צ'יפסר, פלטות עצמאיות של בשרים, מנות נוספות בצלחת וגם מתוקים. נראה שהם מוכנים וראויים לצעד הבא בתחום, ונקווה שזה יבוא בהקדם.
