ימבו, באגסי, בולי, ציפל׳ה, דינגים. השמות האלה, סביר להניח, לא אומרים לכם הרבה, אבל ברחוב החרדי מדובר ממש בביסלי ובבמבה המקומיים.
הממתקים של החרדים
(צילום ועריכה: ספיר גורדו)
בסופרים ובמכולות השכונתיות של המגזר מסתתרת תעשייה שלמה של חטיפים וממתקים בגרסאות שונות ופחות מוכרות למי שמביט מבחוץ. עם כשרות מהודרת, טעמים אחרים, מחירים מפתיעים ושמות שמרגישים כמו הומאז' משעשע למקור – זה צבעוני, זה מפתיע, זה לפעמים אפילו יותר מוצלח וזו תרבות בפני עצמה.
לא חיקוי - הלכה
מאחורי תעשיית החטיפים והממתקים של המגזר החרדי לא עומדת נוסטלגיה או גימיק, אלא בעיקר הלכה. בעוד שרוב החטיפים שנמכרים בסופר הכללי נושאים כשרות רגילה ומוכרת, במגזר החרדי מקובלת דרישה לכשרויות מהודרות יותר, כמו בד"ץ העדה החרדית, בד"ץ בית יוסף, שארית ישראל או מחפוד. המשמעות היא פיקוח הדוק יותר על חומרי הגלם, השגחה רציפה במפעלים והקפדה מחמירה על רכיבים כמו חומרי טעם, צבעי מאכל, ג'לטין וחומרי עזר נוספים. לא מדובר בשאלה של "כשר או לא כשר", אלא ברף הלכתי שונה, כזה שחלק מהציבור החרדי בוחר לא להתפשר עליו.
עבור יצרנים גדולים, הדרישות הללו לא תמיד משתלמות או ישימות, וכאן נכנסים לתמונה מפעלים קטנים ובינוניים שפועלים כמעט בלעדית עבור הקהל החרדי. כך נוצר שוק מקביל: מוצרים שמזכירים חטיפים מוכרים, אבל מיוצרים לפי כללים אחרים, נמכרים בערוצי הפצה פנימיים ובמחירים שלרוב נמוכים יותר – פשוט כי אין בהם תקציבי פרסום, מיתוג נוצץ או שאיפה להגיע לכל בית בישראל.
במגזר החרדי ממתקים הם חלק מהתרבות היומיומית ולא רק פינוק רגעי. כמעט בכל אירוע משמח, משבת חתן ובר מצווה ועד חגים ואירוסין, מחלקים ממתקים כחלק מהחגיגה ומהחוויה הקהילתית. בתוך אורח חיים שבו אפשרויות הבילוי מצומצמות יותר, ממתקים משמשים כ"גילטי פלז'ר" מותר: פינוק קטן, נגיש ולא מתנגש עם הכללים. גם השיקול הכלכלי משמעותי, שכן ממתקים הם מוצר זול יחסית ומשתלם, במיוחד כשצריך לשמח הרבה אנשים בבת אחת. השילוב בין שמחה, נגישות ועלות נמוכה הוא מה שהפך אותם לאלמנט קבוע בחיי היום-יום של המגזר.
הבמבה של מאה שערים
כדי להבין איך זה נראה באמת, הגענו למקום המתבקש ביותר – ירושלים, עיר עם ריכוז גבוה של אוכלוסייה חרדית ומדפים עמוסים באינספור חטיפים וממתקים מוכרים בגרסאות מקומיות. שכונת מאה שערים היא המוקד המרכזי לחיפוש הממתקים האלו, ולא צריך להתאמץ כדי למצוא אותם. בין הסמטאות הצפופות פועלים סופרים מקומיים עם מגוון מותגים ייחודי, לצד חנויות ייעודיות שמוכרות ממתקים בכשרויות מהודרות. כאן לא מוכרים רק בתפזורת, אלא בעיקר באריזות גדולות, שכן הקנייה בכמויות היא חלק מהתרבות המקומית. השפע גדול: שוקולדים, חטיפים מלוחים, סוכריות גומי צבעוניות ואפילו פופקורן בשקיות ענק – והכול במחירים נמוכים ומשתלמים.
בחנויות השונות רכשנו כמה דוגמאות למבחן טעימה: חטיפי באגסי, הגרסה המקומית לביסלי, נמכרו במחיר של 11.90 שקלים, עם טעם ומרקם שכמעט זהים למקור. במבה בולי באריזת 80 גרם עלתה 2.5 שקלים בלבד, והטעם הזכיר מאוד את הגרסה המוכרת. במבצעים ניתן למצוא גם חבילות גדולות, כמו באגסי 200 גרם בשלוש אריזות ב-10 שקלים, או חמש יחידות של במבה בולי ב-10 שקלים. בנוסף טעמנו את חטיף ציפל'ה, המזכיר את חטיף הדובונים בטעמים טבעי וגריל, במחיר של 4.90 שקלים לאריזה של 50 גרם, והופתענו לטובה. בין השפע ניתן למצוא גם גרסאות מקומיות למוצרים מוכרים אחרים, כמו אבקת שוקו שוקול'ה או מארז קרמבו מקומי של 20 יחידות ב-25 שקלים. כל אלה מוכיחים איך המגזר מצליח ליצור חלופות זולות למוצרים שאנחנו מכירים מהסופר.
"הבן של קנדי מן"
שאול לוין (31), שגדל בביתר עילית ובירושלים בחסידות חב״ד, מספק הצצה נדירה לילדות בצל הממתקים המגזריים. עבורו, לא היה מדובר רק באוכל, אלא בחלק בלתי נפרד מההווי המשפחתי והקהילתי.
איך נראתה תרבות הממתקים בבית שבו גדלת?
"אבא שלי מגיע ממשפחה של ניצולי שואה חסכנית, ואמא מגיעה מקנדה, ששם יש תרבות ממתקים גדולה מאוד. ברגע שהם התחתנו, כל אחד פיצה על חסכי הילדות שלו והייתה לנו מגירה ענקית של ממתקים בבית. לא היה חסר שום דבר ולא חסכו עלינו – מלא סוגים של סוכריות, במבות, ביסלי, הכול בשפע ובכל רגע נתון יכולנו לקחת מה שבא לנו. גדלתי לתוך הדבר הזה, לא היה קטע ש'ממתקים זה אסור' או לא בריא, ועד היום אני צורך המון ממתקים כי זה מזכיר לי את הילדות ונורא טעים".
מה התפקיד של הממתקים בתוך הקהילה?
״אבא שלי היה ה'קנדי מן' של בית הכנסת. כל שבת הוא היה שם מלא סוכריות בכיס וכשהיה מגיע לבית הכנסת, הילדים היו ישר מגיעים ומבקשים ממנו. תמיד הרגשתי הבן של ה'קנדי מן' ולימים גם אני הפכתי לכזה – תמיד היו לי ממתקים וסוכריות בכיס. זה תפקיד מאוד חשוב וגדלתי לתוכו".
ויש גם משמעות חינוכית או חברתית לחטיפים האלו?
"בסוף זה פתרון זול ויעיל להאכיל משפחה ולפנק באקסטרות, כי בציבור החרדי הכול סביב האוכל, תמיד צריך שיהיה שפע – למשל במשלוחי מנות. במקום מסוים זה גם סמל סטטוס; אני זוכר ילדים שלא היה להם כסף והיו מגיעים עם חטיפים 'מעפנים', לעומת הילדים העשירים שהגיעו עם חטיפים מעניינים, וכל אחד הראה למי יש את החטיף הכי גדול. בנוסף, זה מתחבר למושג של 'שכר מתוק'. כשילד עושה מצווה נותנים לו סוכרייה כצ'ופר, או שמלכתחילה נותנים לו סוכרייה ואומרים לו 'תגיד ברכה, תגיד תודה לבורא עולם".
אחרי שהבנו את הזווית של הילד, חזרנו אל דוד, בעל חנות ממתקים ותיקה במאה שערים, כדי להבין את המספרים שמאחורי הנוסטלגיה.
מה ההבדל הגדול ביניכם לבין סופר רגיל?
"בכל סופר רגיל יש מגוון של הכשרים, אם זה שארית, מנצ'סטר, בעלז או משהו אחר. היתרון אצלנו הוא שכל החנות היא בד"צ העדה החרדית, וזה מה שרוב הלקוחות שלי רוצים. זה תופס גם לפיצוחים וגם לממתקים, לשוקולד ולכל השאר".
איך המחירים נשארים כל כך נמוכים?
"ההרכב של האוכלוסייה אצלנו הוא משפחות מרובות ילדים, ומן הסתם הן צורכות כמות גדולה יותר. ברגע שלקוח קונה חבילה, זה יוצא לו יותר זול. אנחנו חייבים להיות זולים; אנחנו קונים בכמויות ומוכרים בכמויות. יש פה תחרות גדולה, יש המון חנויות פיצוחים וממתקים שמוכרות פחות או יותר את אותה סחורה. גם היצרן מכוון לשם במיוחד – ברגע שיש לו הכשר עדה חרדית, הוא יודע שהציבור הוא צרכן נבון שבודק, ולכן הוא מתמחר מראש אפילו טיפה זול יותר לפעמים. זה משתלם גם לצרכן וגם ליצרן".
מה הולך הכי חזק?
"אני חושב שגם הגומי וגם השוקולד הם הנמכרים ביותר, אין משהו מיוחד. באופן כללי האוכל הוא דבר מאוד עיקרי באוכלוסייה שלנו. הם לא הולכים למקומות של חילוניים, לקולנוע או למקומות בילוי אחרים. זו התרבות שלהם – הצריכה של אוכל. הם מבינים באוכל, והם יודעים לקנות".
על הקיר בחנות תלוי פתק מסקרן - עם מעקב אחרי מספרים, שנראה קצת חידתי. דוד מסביר את הסיפור שמאחוריו: "יש לנו לקוח אמריקאי, אדם ברמה הגבוהה ביותר ועשיר. הוא הגיע לפה יום אחד וראה שלילד שהיה בחנות אין מספיק כסף. רחמיו נכמרו עליו והוא השאיר לי 100 דולר ואמר לי: ׳כל פעם שמגיע לכאן ילד או מישהו שאין לו מספיק - תיתן לו ותוריד מהסכום׳. ומאז כל פעם שבא איזשהו ילד שאין לו מספיק, אני נותן לו ומוריד מהפתק שבו אני עוקב אחרי הכסף".
למה דווקא הפופקורן נמכר כאן בשקים כאלו גדולים?
"פופקורן נחשב מוצר שמח, ובמיוחד באירועים אוהבים להביא אותו. אנחנו מוכרים שק גדול של פופקורן שמספיק ל-30 או 40 ילדים ב-20 שקלים, או שקית ענקית ב-8 שקלים, במקום לקנות ביסלי קטן לדוגמה".
הסיור בסמטאות מאה שערים מלמד שלא חייבים מותג בינלאומי נוצץ כדי ליהנות מנשנוש טוב. בסופו של דבר, כשילד מקבל שקית ממתקים צבעונית - בין אם היא נקנתה מכספי ההורים ובין אם בזכות הנדבן האמריקאי - פחות משנה לו מה כתוב עליה, אלא הטעם המתוק והשמחה שבחוויה.
