בשיתוף שטראוס
להורים של כל הילדים במושב עין עירון, צברים שבצברים, אניצי קש בשערם, היו מכוניות פאר שנתון שנות השישים והשבעים – סוסיתא שחישבה תמיד להישבר, סימקה, פולקסווגן חיפושית, פז'ו 404, פורד, או מינימום טרקטור פרגיסון או אופנוע, בהם לקחו את הזאטוטים ובני התשחורת שלהם לבית הספר במושבה השכנה, פרדס חנה. לאבא שלי, מנהל הפרדסים של יכין חק"ל באזור, הייתה סוסה. שושנה קראו לבייבי שלו, או הסוסה של בירנברג. הפועלים הערבים כינו אותה הסוסה של אבו יואב. בדרך לבית הספר אבא שר לנו ולה שירים של פעם. "עגלה עם סוסה" ו"נבנה ארצנו ארץ מולדת" היו בראש מצעד הפזמונים.
שושנה הייתה מבהיקה בלובנה ומהירה כמו מכונית מרוץ, כשלא התעצלה. כשההורים האחרים במושב שטפו את המכוניות שלהם שעות על גבי שעות, אבא שלנו, במכנסי חאקי קצרים וגופיית עבודה אפורה של אתא שמצפינה את כרסו, רחץ את שושנה בצינור מים גדול וקרצף את גופה באהבה בסבון. ליד הרפת חיכתה לשושנה עגלת עץ צבועה בירוק, יצולים מבהיקים מחוברים אליה, ובמחסן שליד האורווה המתינו לה רתמה מפוארת שחיברה אותה בעבותות אהבה לעגלה, מושכות, קרש עץ גדול שעליו ישבנו כששושנה המריאה לדרכה, וארגז פח גדול מלא אוצרות – מזמרות לקטיף ההדרים, תרמילי קטיף, כובע טמבל, פנקסי חשבונות, ארוחת הצהריים שהכינה לו באהבה אמא שלנו, ובמעמקי הארגז האוצר הגדול מכולם – סוכריות מנטה של עלית עטופות בנייר עצבני, שכדי לשחרר אותן מכלאן היית חייב להעיר את כל דיירי החצר, וסוכריות דבש. כשהתנהגנו יפה, וגם כשלא, התכבדנו בהן, ולא הייתה מתנה מתוקה ויקרה מהן.
בוקר חורפי אחד לא מצאנו את שושנה. שער האורווה נפער. היא קרעה את החבל שחיבר אותה לעמוד הברזל הזקן והחלוד והפליגה לשדות המושב. חצי מושב התגייס לחיפושים אחרי שושנה. אבא דאג בעיקר לגורלה. אנחנו, ילדיו של בעל העגלה, דאגנו למנת הסוכריות היומית שלנו, שכנראה לא נקבל.
יום שלם נמשכו החיפושים. הם התפרסו על פני המעיינות של גבעת הכלניות שבפאתי המושב, וגבעת הנרקיסים. לקראת ערב נמצאה האבידה, תשושה וצייתנית, מלחכת עשב בפאתי הכפר הערבי הסמוך כפר קרע. לא היה מאושר מאבא. הוא הוביל אותה לערמת התלתן הטרייה שחיכתה לה באורווה, ליטף אותה, והזהיר אותה בחיוך כעוס משהו שזאת תהיה הפעם האחרונה.
למחרת בבוקר שושנה קיבלה כמה קוביות סוכר לפינוק ואנחנו את מנת הסוכריות היומית – לא סוכריה אחת כי אם שתיים. עברו השנים, שושנה הזדקנה, נמכרה ונפחה את נשמתה ובמקומה באו סוסים שצבעם חום וקוניאק. רק סוכריות המנטה והדבש לא חלפו מהעולם ומהתפריט היומי שלי. שנים אחר כך, כשהשתחררתי מהשירות הצבאי, קניתי לי סוסה משלי, צבעה אדמדם, אופייה סוער פי כמה ומהירותה כמו של מטוס סילון. בקופסה קטנה בפאתי האורווה של יסמין שכנו להן אחר כבוד שקיות סוכריות מנטה וסוכריות דבש, שחביבות עליי גם היום.
בשיתוף שטראוס