השבוע עורך הדין שלי נכנס בריצה למסעדה: "העורבים! הם תקפו אותי!", הוא צרח, ואני צחקתי ועניתי לו: "די אחי, העורבים לא תוקפים סתם. יכול להיות שהם פשוט עפו קרוב אליך".
הוא הביט בי במבט נעלב ואמר לי שהם ממש צללו עד אליו ונתנו לו מכה בכתף. "ועכשיו בכל פעם שאני עובר באזור הזה הם שוב צוללים עלי!", הוא סיכם.
6 צפייה בגלריה
מרק קטניותמרק קטניות
מרק חמציץ וקטניות
(צילום: ליאור רפאל)
הבטתי בו במבט ספקני ואמרתי לו - בעיקר כדי להרגיז - "ואיפה הייתה התקיפה לכאורה?". הוא צחק ומיד החזיק לי ביד ולקח אותי החוצה. "עכשיו תראה", הוא אמר בביטחון של עורך דין בשלב ההוכחות במשפט.
הלכנו והלכנו עד שמגיעים ללגונה המזרחית של אילת, פרוייקט שאפתני משנות ה-90 שהיה אמור להוסיף רצועת חוף לעיר ולשחרר לחץ מכל החופים. "פה בדיוק הם תקפו אותי", הוא אמר ונעצר.
אבל לא היה עורב אחד באופק. היו בשיחים מזרנים מוחבאים של הומלסים, ערימת בקבוקי אלכוהול שבורים, וגם כמה מכוניות שפרצו את המחסום שהעירייה ניסתה לשים כדי למנוע מרכבים לרדת אל קו המים. הלגונה הזו יפה כל כך מרחוק, אבל כמו הרבה דברים אחרים, כשאתה מתקרב, אתה מקבל את המציאות לפנים.
6 צפייה בגלריה
מרק קטניותמרק קטניות
עוד מעט יהיה פה מרק
(צילום: ליאור רפאל)
הייתי ילד כשהקימו אותה ואני זוכר שתלו כאן שלט גדול שמתאר את העבודות במקום. היה ציור ענקי של הלגונה שנראתה כמו גן עדן טרופי. עצי דקל, מדשאות, ומשפחות של נופשים משתכשכים במים בצבע טורקיז. בתמונות של נופשים באינסטגרם הכל אידיאלי בלגונה הזו, אבל המציאות, היא לא פריים באפליקציה. למציאות יש ריח, יש לה את כל המרכיבים שצלמים לא רוצים שיכנסו לפריים. אבל אין עורבים.

הלגונה העצובה

חזרתי למסעדה וחשבתי עד כמה יש לאילת את הקטע הזה - מצד אחד, תמונות אינסטגרם של מקום חלום, מצד שני, מציאות. וזו לא רק אילת, כולם מכירים את התמונות של סנטוריני עם הפסטורליה והבתים הלבנים, אבל אף אחד לא מצלם את ערמות הזבל שיש שם.
גם באוכל זה ככה: גלוריפיקציה של מנה, תיאור פומפוזי שלה, סיפור מרתק על האופן שבו כל קטנייה נבחרה בקפידה כשהייתה זרע ואיך החקלאי טיפח אותה בלילות של ירח מלא עד שהבשילה ואז הגיע השף בעצמו אל השדה, קטף אותה, הביא אותה למסעדה והעביר אותה תהליכים מורכבים יותר או פחות כדי להכין את מרק הפול שעוד רגע יעלה לתפריט הערב.
ויש שני צרכנים לסיפור הזה - יש את הצרכן שיושב בבית, בעבודה או בפקק ורואה את התמונה ובראש שלו הסיפור מתקיים, ויש את הצרכן של הסיפור שהתמונה תניע אותו להגיע אל המסעדה.
6 צפייה בגלריה
מרק קטניותמרק קטניות
(צילום: ליאור רפאל)
והוא יגיע, יזמין את המרק מסיפור האגדות, כשבראשו התיאור של ריח הרגבים של האדמה, החקלאי, השף והתהליכים ואז מגיע רגע האמת שבו הוא בוחן האם כל ההקדמה הזו באה לידי ביטוי בטעם. ישנם מספרי סיפורים מופלאים בתחום שלנו, כאלה שיודעים לטוות מארג מפלצתי של מילים ושל תמונות לכדי סיפור מרתק שבסוף בצלחת הוא לא פוגע בכלל. וישנם כאלה שלא יודעים לספר ולצלם אבל יודעים לבשל ולהוציא צלחת מופלאה של מרק קטניות, וישנם כאלה שיודעים גם וגם, אבל מה זה משנה לצלחת המרק? האם משהו מכל זה שינה את המציאות שלה או את מה שהיא?
ישבתי בחוץ ובהיתי בלגונה כשחמודי ניגש אלי ואמר לי שנעלם לנו פח הזבל מבחוץ. "אתה בטוח?" שאלתי, אולי וולדימיר הלך לזרוק את הזבל בדיוק. "לא שף, וולדימיר פה במסעדה, הוא אומר שלא ראה את הפח מהבוקר".
נכנסתי לסרטוני האבטחה והתחלתי לחפש את נקודת הזמן שהפח נעלם מהפריים. ואז זה קרה: בשעה 11.03 עוברים שני בחורים בחולצות שחורות, חבושים כובעים ומחזיקים שקיות של מכולת, ופשוט לוקחים את פח הזבל איתם. גילינו את זה שלוש שעות אחרי, אין הרבה מה לעשות עם זה עכשיו.

הזבל של כולם

יצאתי לכיוון גשר הלגונה, למקום האחרון שסרט האבטחה רואה אותם, ומביט צפונה אל הלגונה. במרחק חצי קילומטר צפונה אני רואה אותם, לבושים בגדים שחורים הולכים על קו המים של הלגונה הריקה. התחלתי ללכת לכיוונם ונפגשנו ליד המלון. ישר זיהיתי אותם מסרטוני האבטחה.
6 צפייה בגלריה
מרק קטניותמרק קטניות
(צילום: ליאור רפאל)
"מה קורה?", אמרתי, "אני רוצה את הפח שלי". אחד מהם הסתכל עלי ומיד אמר: "אה, זה שלך?". "כן", עניתי, "מה אתה שואל בכלל, אתה יודע שזה שלי". הוא מיד אמר שהוא הולך להביא לי אותו מהאוהל ואני הודעתי לו שאני גם בא.
הלכנו יחד לאורך הלגונה, ובדרך הבחור סיפר לי שהם הומלסים שגרים באוהל, ושאין להם איפה לזרוק את הזבל שלהם. לא התעניינתי כל כך בסיפור שלו, אבל אז הוא שינה את הטון והתחיל להתלונן שזה לא בסדר שהעירייה לא מסדרת פחים בלגונה ושהוא והחבר שלו אוספים כל היום זבל של מטיילים ואז הם צריכים ללכת קילומטר עד הפח הכי קרוב כדי לזרוק אז הזבל של כולם, ושזו הסיבה שהם לקחו את הפח מהמסעדה.
"גנבת אחי", אני מתקן אותו. "לא גנבתי", הוא מיד נדרך, "לקחתי, כדי לשמור על הסביבה". הבחור הציע להחזיר את הפח אבל העדפתי לקחת אותו בעצמי. וכך גררתי פח 250 ליטר על חול הים. גיבוש חובלים.
הורדתי את הראש ומשכתי קדימה כי הדרך הייתה עוד ארוכה כשלפתע קיבלתי מכה בכתף. ישר שיחררתי את הפח והסתובבתי אל ההומלס שנשרך מאחור בחום של אילת בצהריים לבוש בבגדים שחורים וכובע. הוא היה שלושה מטרים ממני, והוא לא זרק עלי כלום.
6 צפייה בגלריה
עורבעורב
עורב עם נסיבות מקלות
(צילום: דב גרינבלט)
תפסתי את הפח והמשכתי ללכת. לפני המכה הבאה שקיבלתי הספקתי לראות את הצל מגיע אלי. לא הספקתי להתחמק, אבל הייתי מוכן למכה, ואז כשהבטתי למעלה, ראיתי את העורב עולה בטיסה חדה גבוה. מעליו היה עוד עורב.
ההומלס התקרב ואמר שהם מלווים אותו כל יום כשהוא עובר בחוף. המשכתי ללכת את כל הלגונה כששני העורבים חגים מעלי ומידי פעם צוללים להתקפה בשעה שאני נאבק בפח הזבל הענקי ששוקע בחול הים. כשהגענו לגשר בחזרה, ההומלס עמד לידי לבוש שחורים ואמר: "תגיד שאתה סולח לי".
בשלב הזה כבר הייתי בלי אוויר, הסבלנות שלי הייתה קצרה, הזעתי, ובעיקר לא הבנתי בשביל מה הוא צריך את הסליחה שלי. הסתובבתי בלי לומר מילה והלכתי למסעדה עם הפח.
למחרת, הלכתי אל העורך דין, וביקשתי ממנו סליחה. "שני העורבים שתקפו אותך, תקפו גם אותי, אבל אני חייב להגיד לך, אני חושב שיש להם נסיבות מקלות".

מרק קטניות וחמציץ

זה מרק מסוג המרקים הללו, הממזריים. מה קורה כאן בעצם? בונים שני בסיסים חזקים מאוד - ז'ו (ציר) כנפי עוף ובסיס נוסף של ירקות צלויים, ואז מחברים אותם ביחד.
6 צפייה בגלריה
מרק קטניותמרק קטניות
(צילום: ליאור רפאל)
זה נשמע מטורף להכין כל כך הרבה כנפיים רק בשביל נוזלי הבישול שלהן, אבל זו סיבה מצויינת לעשות ארוחת ערב של כנפיים, שמבחינתי לפחות, זה כמעט גן עדן. הצלחת עצמה נראית הכי פשוטה, אבל עומק הטעמים שנובע מהתהליך הארוך גורם לכל מי שטועם אותה לפעור עיניים בפליאה. שווה לנסות בבית.
המצרכים:
לבסיס הירקות הצלויים - 2 ק"ג עגבניות מגי, חתוכות לרבעים 1/2 ראש סלרי כולל העלים, פרוס גס 2 בצלים לבנים קלופים, חתוכים בצורה גסה 3 גזרים, חתוכים גס צרור בצל ירוק, פרוס 10 שיני שום, חתוכות גס עלים מ-1/2 צרור נענע 250 מ"ל יין לבן יבש 50 מ"ל פסטיס 1 כפית פפריקה מעודנת 1 כפית כמון 1 כף דבש מלאה בנדיבות מלח, פלפל
לז'ו עוף (ציר) - 6 ק"ג כנף עוף חצויה מלח, פלפל שחור שמן זית
לירקות החמוצים - 3 חבילות מנגולד, פרוס גס 5 שיני שום, פרוסות 2 חבילות חמציץ, פרוסות גס 1 כפית מחוקה צ'ילי יבש 1/4 כוס שמן זית מיץ מ-2 לימונים 1 כוס מים מלח, פלפל
למרק הקטניות - 200 גר' פול גדול שטוף היטב ומושרה לאורך 24 שעות במקרר 200 גר' חומוס שטוף היטב ומושרה לאורך לילה במקרר 1/2 1 ק"ג בסיס ירקות צלויים חופן עלים ירוקים חמוצים מעט ז'ו עוף (ציר) מעט שומן עוף 2-3 בצלי שאלוט, קלופים ופרוסים 2 שיני שום, פרוסות 1 חבילת חמציץ, פרוס גס 2 כוסות מים
אופן ההכנה:
  1. מחממים תנור ל-180 מעלות. בסיר עם בסיס עבה, מחממים שמן זית ומוסיפים בצל, גזר, סלרי, עד שהם מזהיבים קלות. מכניסים את כל שאר המרכיבים יחד, מערבבים היטב, מביאים לרתיחה, ומעבירים אל התנור משך לשעה כשהסיר מכוסה היטב. לאחר מכן משאירים למשך חצי שעה נוספת ללא כיסוי. מקררים למשך לילה.
  2. מכינים את הז'ו עוף - מחממים תנור ל-160 מעלות. טובלים היטב את הכנפיים בקערת עירבוב, מערבבים היטב עם שמן.
  3. מעבירים למגש שטוח, מכסים היטב בנייר אפייה שמעליו נייר כסף ומעבירים לתנור למשך שעה ועשרים דקות.
  4. מוציאים, מפרידים מהנוזלים שנשארו במגש, ושומרים אותם בכלי פלסטיק במקרר.
  5. למחרת, מסירים את שכבת השומן שהצטברה מעל הז'ו ושומרים אותה בנפרד. נחזור אליה אחר כך.
  6. מכינים את הירקות החמוצים - מחממים תנור ל-140 מעלות. במחבת עם בסיס עבה, מחממים את שמן הזית. מוסיפים את השום והצ'ילי ונותנים לריח להציף את הבית.
  7. מוסיפים את הירוקים למשך שתי דקות עד שהם מתרככים מעט. מוסיפים את הנוזלים, מעבירים למגש, מכסים היטב עם נייר אפיה ונייר כסף ומעבירים לתנור למשך כשעה. מוציאים ומקררים למשך לילה.
  8. מכינים את מרק הקטניות - בסיר עם בסיס עבה, מחממים את שומן העוף, בערך רבע כוס. מוסיפים את בצלי השאלוט עד שמתקבל צבע קרמלי. לפני שנהיה צבע עמוק מידי, מוסיפים את השום, ואז את כל שאר המרכיבים יחד.
  9. מביאים לרתיחה ומנמיכים ללהבה נמוכה מאד. מכסים את הסיר ומשאירים למשך שעה ולא יותר משעה וחצי. מומלץ לאכול אחרי יום במקרר.
ליאור רפאל הוא השף והבעלים של מסעדת המבורגר בלויתן באילת