תחשבו רגע על הדבר הכי מגעיל שיצא לכם לראות בצלחת. עכשיו דמיינו את עצמכם לועסים אותו, בולעים אותו ומחייכים למצלמה מול מאות אלפי צופים, בזמן שהבטן כבר מתחילה להשמיע קולות מחאה.
בזמן שהרשתות החברתיות מוצפות במשפיעני אוכל שמצלמים מנות פוטוגניות בתאורה מושלמת, יש מי שבוחר לקחת את התחום לכיוון אחר לגמרי.
הכירו את עמית טרפוצ'ניק, המוכר ברשת כ"עמית כפית". במקום לחפש את הפיצה עם שולי הגבינה המושלמים או את ההמבורגר הכי מצולם בעיר, עמית בנה לעצמו קהל דווקא בזכות הנכונות לטעום כמעט כל דבר; מחרקים, עקרבים ונחשים בדוכני רחוב בתאילנד, דרך שימורי דגים מסתוריים ממעדניות רוסיות, ועד לכריכים עייפים מתחנות דלק.
מבחינתו, אין דבר שנמצא מחוץ לתחום. גם כשהמשמעות היא כאב בטן, טעמים שכדאי לשכוח או סיכון לקלקול קיבה, הוא ממשיך לטעום - ולתעד זאת לעוקביו המסורים.
אלא ש"עמית כפית" הוא הרבה יותר מיוצר תוכן שמחפש את המאכל הבא שיגרום לגולשים לעקם את האף. לצד האתגרים הקיצוניים, הוא מפרסם גם ביקורות כנות על דוכני אוכל שכונתיים, בודק מחירים בלי פילטרים, ומסקר מקומות שהקהל שלו באמת רוצה להכיר. הוא אפילו הגיע לאודישנים של "משחקי השף", בניסיון להוכיח שאוכל שנולד בטיקטוק יכול להיות גם יצירתי, מוקפד וטעים.
הסרטון שפיצל את הרשת
באפריל האחרון העלה עמית סרטון לקראת יום השואה תחת הכותרת מעוררת המחלוקת "טועם מה שאכלו בשואה", בו ניסה לשחזר ולטעום מזונות המזוהים עם תנאי הרעב בגטאות ובמחנות.
הסרטון הצית סערה חילק את הגולשים לשני מחנות: היו מי שראו בו ניסיון יוצא דופן להמחיש לדור הצעיר, בשפה שהוא מכיר, את המציאות הבלתי נתפסת של ימי השואה. אחרים טענו שמדובר בפרובוקציה מיותרת ובניסיון למשוך תשומת לב באמצעות אחד הנושאים הרגישים ביותר בחברה הישראלית.
כך או כך, הסרטון הציף מחדש את הדיון על גבולות התוכן ברשת: עד כמה רחוק מותר ללכת בשם החשיפה, ואיפה עובר הקו שבין יצירתיות לבין פגיעה ברגשות הציבור.
כדי להבין מה עומד מאחורי כל זה, איך נראים החיים של מי שהפך את בלוטות הטעם שלו לקריירה, והאם יש גבול שהוא בכל זאת לא יחצה - ישבנו לשיחה עם עמית טרפוצ'ניק.
צפו בראיון עם עמית כפית
(צילום ועריכה: ספיר גורדו)
הריאיון שלנו, יש לציין, לא התנהל על כוס קפה שגרתית. תוך כדי שיחה, עמית פרס על השולחן שלל "מציאות" שליקט מחנות אסייתית מקומית - מדיונון משומר ושעועית עם חזיר, ועד דגים שלמים מיובשים. הצפייה בו מדגימה בדיוק את מה שהוא מסביר: אין בו שמץ של רתיעה. בלי להסס ובלי פילטרים, הוא מכניס לפה, לועס ומנסה לפענח את הטעם הבא.
"התאבדתי על זה שנתיים - כל יום במסעדה אחרת, מנסה לראות מה עובד ועושה את כל הטעויות האפשריות. זו לא הייתה התפוצצות מידית; לסרטונים הראשונים היו נתונים גרועים"
במה עסקת לפני שהפכת ל"עמית כפית", ואיך נולד הרגע שבו החלטת להיות משפיען רשת?
"לפני עמית כפית הייתי סוג של One Man Show - עסקתי בצילום, בעריכה ובסרטוני תדמית. תמיד אהבתי לצלם ולעשות פרודיות, ולמדתי קולנוע במכללת ספיר. עבדתי בתעשייה, אבל תמיד היה לי חלום להיות בפרונט. כשהסושיאל התפתח, הבנתי בגיל 38 שזו הזדמנות של 'עכשיו או לעולם לא'.
"ראיתי כתבה על כך שבינה מלאכותית תחליף את העריכה והצילום, והחלטתי לייצר לעצמי אופציית הכנסה נוספת. התאבדתי על זה שנתיים - כל יום במסעדה אחרת, מנסה לראות מה עובד ועושה את כל הטעויות האפשריות. זו לא הייתה התפוצצות מידית; לסרטונים הראשונים היו נתונים גרועים.
אבל למה? שקית הפתעות שלא הרתיעה את עמית כפית
(צילום: ספיר גורדו)
"בהתחלה צילמתי עם מצלמה מקצועית ותאורה, עד שהבנתי שהתוכן צריך להיראות אותנטי ועברתי לצלם באייפון. היום אני מבין שחייבים לתת לאנשים משהו אמיתי אבל לעטוף אותו בבידור - כלומר שזה לא יהיה מתוכנן מדי, כדי שזה לא ייראה כמו פרסומת, ולא אמיתי מדי כדי שלא ישעמם".
"באחד מסבבי המתיחות מול איראן, כשהמסעדות היו סגורות, תהיתי איך אייצר תוכן. בא לי הרעיון ללכת לסופר, לקנות את כל מה שבחיים לא הייתי קונה, לאכול באוטו ולדרג. גיליתי שאנשים נמשכים לביזארי – פחית שימורים מוזרה או דיונון"
אוכל הוא תחום פופולרי, אבל אתה מנסה הרבה דברים מעבר לגבולות הרגילים. מה משך אותך דווקא לתוכן מהסוג הזה?
"זה התחיל מהמלצות קלאסיות למסעדות, עד שהרגשתי ש'אין שם אותי'. באחד מסבבי המתיחות מול איראן, כשהמסעדות היו סגורות, תהיתי איך אייצר תוכן. בא לי הרעיון ללכת לסופר, לקנות את כל מה שבחיים לא הייתי קונה, לאכול באוטו ולדרג. גיליתי שאנשים נמשכים לביזארי – פחית שימורים מוזרה או דיונון. לי אין בעיה לאכול הכול, אבל כשרציתי לתת לצופים את מה שחיפשו ונגמרו המוצרים בארץ, אשתי הציעה שנטוס לתאילנד".
"יש לי כוח-על לאכול דברים שאחרים לא מסוגלים"
"חלק מהכיף ביצירת תוכן הוא שהעוקבים צועדים איתך בשביל משותף דרך התגובות וההודעות", הוא מסביר. "גיליתי שיש לי כוח-על לאכול דברים שאחרים לא מסוגלים, והחלטתי לרוץ איתו. סיימתי את המסע בתאילנד בלי קלקול קיבה, והעליתי סרטון שבו ביקשתי מהעוקבים לקבוע את היעד הבא שלי - התגובה עם הכי הרבה לייקים תכריע לאן אטוס".
עמית כפית. "גיליתי שאנשים נמשכים לביזארי"
(צילום: ספיר גורדו)
זה לא מורכב לחיות לפי דעת הקהל ולהיות מושפע כל כך ממה שאנשים אומרים?
"הרבה זמן פחדתי להעלות תוכן לא כשר מתוך חשש מדעת הקהל, והיו אנשים שנפגעו מזה. מצד שני, אנשים שאוכלים רק כשר כתבו לי שזה מזעזע בעיניהם, אבל הם אוהבים אותי ואת התוכן שלי. קיבלתי המון תמיכה, ודווקא כשהלכתי נגד דעת הקהל גיליתי דברים טובים והבנתי שאני נאמן לעצמי.
"הזגזוג הוא תמיד בין להקשיב לאנשים לבין להיות נאמן לעצמך. בגלל זה להיות משפיען מרגיש לפעמים כמו מאניה דיפרסיה - הולך טוב או לא, מישהו עוקף אותך, פיצול אישיות בין החיים הפרטיים לרשת. אבל זה כיף. רציתי את זה כל החיים, ואני אוהב שעוצרים אותי לסלפי ושולחים הודעות. יש לי צורך להרגיש מפורסם, נולדתי עם זה ועכשיו אני מממש את זה".
אתה עדיין מצליח להתרגש מטעימות חדשות, או שהרף עולה כל פעם?
"הגעתי לנקודה שבה אני מרגיש שאני צריך לטייל בחו"ל ובמקומות לא מתוירים כדי לספק את הצורך הזה. כשאני טועם משהו חדש וטעים, זה מרגש אותי ומרים לי את מצב הרוח. אני זוכר את הפעם הראשונה שאכלתי סלט פפאיה עם סרטנים בתאילנד בירח הדבש - הארומות, ההכנה ברחוב והמרקמים היו חוויה. סף הריגוש בהחלט עלה, והצופים כבר מצפים ממני ליותר".
"להיות משפיען מרגיש לפעמים כמו מאניה דיפרסיה, אבל זה כיף. רציתי את זה כל החיים, ואני אוהב שעוצרים אותי לסלפי ושולחים הודעות. יש לי צורך להרגיש מפורסם, נולדתי עם זה ועכשיו אני מממש את זה"
יש גבול שלא תחצה בשביל סרטון? מאכל שלא תאכל לעולם?
"הקו האדום שלי הוא דולפינים, כלבים, חתולים, בשר אדם וסנפירי כרישים - בגלל התעשייה המזעזעת והסכנה להכחדת החיות. גם תמנון קשה לי לאכול כי זו חיה אינטליגנטית. ברמת הגועל – אכלתי ביצת ברווז רקובה, אז כל עוד זה מאכל רחוב שמגישים ומוכרים, אטעם אותו, אבל לעולם לא אוכל משהו מהרצפה או סתם משהו מגעיל רק בשביל הבידור. למשל, כשטעמתי אוזני חזיר הרגשתי רע, כי אכלתי משהו מגעיל נטו בשביל הצופים, בלי באמת לעמוד מאחורי זה, וזה השאיר לי תחושה רעה בגוף".
"כל עוד זה מאכל רחוב שמגישים ומוכרים, אטעם אותו"
(צילום: ספיר גורדו)
ומה לגבי הביקורת סביב סרטון יום השואה? האם אין גבול למסחור של כאב היסטורי?
"אני מאוד שלם איתו. לכל יוצר תוכן יש יחס קבוע של חמישה עד עשרה אחוזי 'הייט', ואני לא מייחס לזה חשיבות. המטרה הושגה: העברתי את החשיבות של לזכור את מה שעברו הסבים והסבתות שלנו, והראיתי שאנחנו עם מאוחד - שזה הדבר הכי חשוב בעיניי כרגע".
"כשטעמתי אוזני חזיר הרגשתי רע, כי אכלתי משהו מגעיל נטו בשביל הצופים, בלי באמת לעמוד מאחורי זה. זה השאיר לי תחושה רעה בגוף"
מה המחיר האמיתי של העבודה הזאת - פיזית, נפשית וכלכלית?
"בחצי השנה האחרונה התחלתי להשקיע יותר כסף בתוכן - למשל, סרטון שעלה 700 שקלים לקניית קוויאר וביצי דגים. זו אנרגיה שמתגלגלת: אתה משקיע כסף ומרוויח קהל והזדמנויות. המחיר הכי גדול הוא מנטלי. יוצר תוכן חי בתוך הרשתות פי שלושה מאדם רגיל, וכבן אדם שאוהב שקט, המסיחים האלה גובלים במחיר אישי. אבל זה מחיר ששווה לשלם, כי זו הרפתקה".
מה המטרה הסופית שלך? איפה אתה רואה את "עמית כפית" בעוד 10 שנים?
"בעיניים עצומות אני רואה את עצמי מגיש באולפן תוכנית על אוכל וטעמים, ומשחק בסדרות ובסרטים. בא לי להביא תוכן שונה לארץ. מעבר לזה, החלום הכי גדול שלי הוא לראות את עם ישראל מאוחד. תמחקי את כל החשבונות ברשתות - אחדות העם היא הדבר הכי חשוב כרגע כדי שהילדים שלנו לא יצטרכו להילחם במלחמות. זה תלוי רק בנו, ובכל התכנים שלי אני משתדל לכבד את כולם ולהסתכל עלינו כמשפחה אחת".
