אפשר להתווכח למי שייך החומוס, לריב על מקורות הפלאפל ולהמשיך לנהל דיונים אם ניכסנו את הפתיתים או לא. אבל כשמגיעים לסביח, יש רק אחד שיכול היה לטעון לבעלות על המנה הזו, ואפילו קראו לו סביח.
השנה היא 1961. רמת גן מאוכלסת בעולים רבים מעיראק. ברחוב עוזיאל בסמוך לגינת בר אילן הקיימת עד היום ובתי הקולנוע לילי וגל-אור, סביח חלבי שעלה לישראל מבגדד בשנות ה-50, פותח קיוסק קטן שעם הזמן יהפוך לדוכן הסביח הראשון בעולם.
"איבדנו את הזכות להרוויח כסף מהשם", אמר השבוע ל-ynet אחד מבני משפחתו של חלבי, "אבל מה שכואב לי יותר מהכסף זה שאנשים לא מאמינים לסיפור שלי. כשאני מספר שהמנה נקראת על שמו של סביח חלבי, יש אנשים שחושבים שאני ממציא".
הכול בפיתה
שורשיו הפרהיסטוריים של הסביח הולכים לעיראק. ארוחת הבוקר המסורתית של יהודי עיראק בשבת הורכבה משלל מרכיביו של מה שאנחנו מכירים היום כסביח, אבל אז עוד נקראה בשם המשעמם "לאפה עם ביצה וחציל".
בחזרה לרמת גן. בתחילת דרכו העסקית, חלבי ואשתו רינה היו מוכרים בקיוסק הקטן משקאות קלים, ממתקים, סיגריות וחטיפים לעוברים ולשבים. עבור נהגי קו 63 שהתחנה הסופית שלו הייתה ממש ליד הדוכן, זה לא היה מספיק. הם חיפשו ארוחה משביעה וביקשו מבני הזוג שיכניסו אוכל לקיוסק.
סביח נזכר בשולחן השבת של ילדותו בבית העיראקי עם הביצים החומות שהתבשלו במשך הלילה, החצילים שטוגנו מבעוד מועד, תפוחי האדמה המבושלים, החומוס, העמבה, הסלט הקצוץ וחופן עשבי תיבול טריים. ואז, במקום להגיש את הכול בצלחת, כפי שהיה נהוג בעיראק, הוא דחס את כל המרכיבים לפיתה אחת. זה נראה לו ולאשתו כמו פתרון פשוט, משביע ונוח לאכילה עבור נהגי האוטובוס העייפים והרעבים שסיימו משמרת. כך כמעט במקרה נולדה קלאסיקה.
המנה של סביח הפכה ללהיט
(צילום: באדיבות המשפחה)
השמועה על הארוחה הטעימה של נהגי האוטובוס פשטה כמו אש בשדה קוצים. כולם רצו סביח וסביב הדוכן השתרך תור ארוך.
סביח עצמו דווקא לא תכנן למתג את המנה בשמו, זה פשוט קרה ככה. "אנשים היו עומדים בתור ומבקשים: 'תעשה לי מנה, סביח'. אנשים מהצד חשבו שלמנה עצמה קוראים סביח וזה הפך ל'מנה סביח'", מסביר קרוב משפחה, "אם תשאלי כל עיראקי שנולד בעיראק מה זה סביח, הוא לא יידע".
עם השנים צצו גרסאות שטענו כי מקור השם סביח הוא במילה 'סבאח' בוקר בערבית, או שמדובר בכלל בראשי תיבות של 'סלט, ביצה, יותר חציל'. באף אחת מהן אין מן האמת.
סביח הבין שהעניק שם למנה?
"בתחילת שנות התשעים התחיל שיטפון של דוכני סביח בארץ. הוא ראה את זה ואמר לאשתו שגם אחרי מותו בני המשפחה לא ייפטרו ממנו ולאן שהיא תלך היא תראה את השם שלו. סביח היה חרוץ והוא גם היה קופירייטר, המציא פתגמים וזרק מילים. למשל, היה לו דבר שנקרא 'מנה בשוונג', שכל מי שאכל כבר מנה ורצה מנה שנייה יכול היה להזמין בלי תור. את הביצים הוא היה מקלף במקום, מכניס את היד לתוך המים הרותחים, שולף ומקלף אחת אחת וחותך במקום. אומרים שכבר לא הייתה לו תחושה באצבעות בגלל המים הרותחים".
המזנון בפינת נגבה-הרא"ה כיום
(צילום: תיקי גולן)
הוא יכול היה לעשות מהשם הזה הון.
"גם סביח וגם יעקב השותף שלו היו אנשים עתיקים ולא ידעו איך למנף את זה. באיזשהו שלב הילדים שלהם נכנסו לתמונה, אבל זה היה מאוחר מדי, וסביח כבר נהיה שם של מאכל. בשנות ה-80 בני המשפחה עשו 'סימן רשום', רשמו את השם של המאכל 'סביח' וגם שילמו אגרה למשרד המשפטים כל השנים, אבל כולם כבר קראו לזה ככה ואף אחד לא תבע. היום כבר תמצאי סביח בכל העולם, יש סביח בקוסטה ריקה, בבודפשט ובניו יורק, זה נהיה בינלאומי".
הגאווה של רמת גן
ההצלחה של הסביח דחקה מהקיוסק את שאר המוצרים. רק הסיגריות נשארו כמעט עד הסוף לצד המנה האהובה. בשנות ה-60, רינה התמודדה עם משברים אישיים שאילצו את סביח לנהל את הדוכן לבדו. הוא החליט לצרף לעסק את חברו הקרוב יעקב ששון והשניים הפכו לשותפים מלאים. עד היום משפחות חלבי וששון עומדות מאחורי העסק.
את הדוכן המקורי בעוזיאל עזבו השותפים ב-1982, ועברו, לא רחוק משם, אל מזנון ברחוב הרא"ה-פינת נגבה. הסביח המפורסם פועל שם עד היום.
לסביח נולדו שלושה ילדים, שניים מהם נותרו עד היום בעסק. מי שמנהל את המקום הוא החתן של אחד מהילדים. ליעקב נולדו גם כן שלושה ילדים, אחד מהם פתח לפני 30 שנה דוכן סביח ברחוב חיבת ציון הפועל עד היום. שני הילדים האחרים של יעקב עדיין עובדים בעסק.
מזה 30 שנים המשפחות מפעילות את הדוכן במתכונת יוצאת דופן – שבועיים-שבועיים לסירוגין, שבועיים משפחת חלבי ואז שבועיים משפחת ששון.
מאכל רחוב אהוב שנולד במקרה
(צילום: תיקי גולן)
סביח נפטר בשנת 2012 לאחר התמודדות אמיצה עם מחלת ה-ALS. עד לימיו האחרונים הוא התעקש להמשיך ולהגיע לעבודה במזנון. שש שנים לאחר מכן הלך לעולמו חברו ושותפו יעקב ששון.
את המורשת המיוחדת של משפחות חלבי וששון מוקירים גם בעיריית רמת גן. לפני כשלוש שנים העירייה הקימה בסמוך למזנון את כיכר הסביח, מחווה יפה לאיש שבלי שהתכוון הפך ארוחת שבת מסורתית של יהודי עיראק לאחד ממאכלי הרחוב האהובים ביותר בארץ.
