בשיתוף שטראוס
הדלת של ארון השוקולדים אצל סבתא שלי נפתחה בזווית של 45 מעלות בדיוק. ברגע הפתיחה נדלקה בפנים נורה קטנה, ובמראה שהותקנה בדופן הפנימית הופיע הפרצוף שלך, ילד עם יד שלוחה אל פסק זמן נדיר ומנצנץ. ראית את עצמך גונב, בתאורה מלאה ובזווית מחמיאה. עד היום אני לא יודע אם זה היה רהיט או מלכודת, ואני לא בטוח שהיה הבדל.
סבתא שלי, סימה יזרעאלי, היתה מנהלת בית הספר "מגן" במעוז אביב, והיא אחראית לכך שעד גיל 21 בערך לא היה לי שם. קראו לי "הנכד של סימה", וזה הספיק לכולם, כולל לי. התואר הזה הלך לפני לכל מקום: מורות שמעולם לא לימדו אותי ידעו בדיוק מי אני, שכנים דיווחו לה דברים שעוד לא הספיקו לקרות, וציון נמוך שלי אף פעם לא היה בעיה פרטית. הוא היה עניין מערכתי. החברים שלי פחדו ממנה פחד אמיתי, מהסוג ששמור למנהלות מהדור שידע להשתיק אולם ספורט שלם במבט אחד, בשיער אסוף, בלי מיקרופון ובלי להרים את הקול. הם ראו אגדה, ולא הבינו למה אני סופר את הימים ליום שישי.
כי כל שישי בצהריים, אחותי ואני היינו עולים אליה לטקס קבוע שאיש לא העז לשנות בו סעיף: לביבות עם אבקת סוכר, סרט ערבי, עוף בשזיפים. בסדר הזה. את הלביבות היית מריח כבר בכניסה. אבקת הסוכר נחתה על הכל כמו שלג ראשון, על הצלחות, על השיש, עלינו, ומהסלון עלו קולות הדרמה המצרית של שישי בצהריים, גברים נסערים ונשים בוכיות בשחור־לבן, בווליום שרק דור המייסדים מרשה לעצמו. לא הבנו מילה מהעלילה, ולא עלה בדעתנו להחליף ערוץ – פשוט לא היה ערוץ אחר. ככה זה כשגדלים לצד אגדה. לומדים לאהוב גם את הפסקול שלה. ועל עוף בשזיפים אין מה להכביר מילים: מי שאכל, יודע. מי שלא, פספס את אחת מפסגות המטבח העברי של המאה העשרים.
ואז הארון. הגישה אליו לא תמיד הייתה ברשות, וזה בדיוק מה שעשה אותו לגולת הכותרת. לאחותי ולי הייתה חלוקת עבודה מסודרת: היא התצפיתנית, אני הידיים. היית מתגנב בשקט של פורץ כספות, מותח את היד, הדלת נפתחת ב־45 המעלות שלה, האור נדלק, הפרצוף שלך במראה, העטיפה מרשרשת בעוצמה של גנרטור. והשלל, תמיד באותו מדף: פסק זמן. ב־1982, כשהחטיף החדש והמבוקש במדינה נעלם מהחנויות מהר משהספיקו לייצר אותו, אצל סבתא בארון חיכתה שורה מסודרת. איך? אף פעם לא שאלנו. מנהלות בית ספר מהדור ההוא ידעו להשיג דברים, ואנחנו ידענו איפה הם נמצאים. רק שלפעמים, משום מקום, הייתה נוחתת עלי מגבת. מכה של חיבה, מהירה ומדויקת, מאישה שניהלה מאות ילדים ולא פספסה אף אחד מהם. התצפיתנית שלי, אגב, לא התריעה אף פעם. עד היום היא טוענת שלא ראתה כלום. אבל זה לא כאב: זה היה מס, והוא היה שווה כל אגורה.
שנים חשבתי שהמראה הותקנה שם כדי לתפוס אותנו. שטויות. מנהלת בית ספר מהדור ההוא לא צריכה מראה כדי לדעת מה קורה מאחורי הגב שלה. היא ידעה הכל, תמיד, כולל דברים שעוד לא הספקת לעשות. היא גם יכלה פשוט לנעול את הארון, ומעולם לא עשתה זאת. היום אני מבין שכל המערכת הזאת – האור, המראה, המגבת המעופפת, הייתה משחק שהיא בנתה בשבילנו. הצגה שבה כולם יודעים את התפקידים ואף אחד לא מודה בזה. בבית הספר היא הייתה אגדה מטילת אימה. בשישי בצהריים היא הייתה שותפה מלאה לפשע שהיא עצמה ביימה.
אלה היו השעות הכי יפות בשבוע שלי. לא "מהיפות". הכי, ובפער.
מפעל עלית ברמת גן
(באדיבות שטראוס)
היום אני בן 57. בארון המטבח שלי יש שוקולד חופשי, זמין, מותר לחלוטין. שום נורה לא נדלקת כשאני פותח את הדלת, שום מראה לא תופסת אותי בקלקלתי, שום מגבת לא אורבת מאחורי הגב. וזה בדיוק העניין: שוקולד בלי סיכון הוא סתם קקאו וסוכר. הטעם האמיתי היה כל השאר. האור שנדלק, הרשרוש, הלב שדופק, הידיעה שמישהי רואה אותך גם כשהיא בחדר השני.
עד גיל 21 קראו לי "הנכד של סימה". עברו מאז 36 שנים. התואר, ככל שזה תלוי בי, עדיין בתוקף.
בשיתוף שטראוס
