יש כמה וכמה מוסדות קולינריים ברחבי הארץ שכל פוליטיקאי יודע שהוא חייב לעבור ולהצטלם בהם מתישהו במהלך הקריירה שלו. פלאפל עמר הוא אחד כזה. במשך עשרות שנים, הפך הדוכן המיתולוגי של קריית שמונה לתחנת חובה עבור המועמדים. גם פריפריה, גם צפון וגם מנת פלאפל - כל המרכיבים הדרושים לתמונת היח"צ המושלמת לשימוש במערכת בחירות ישראלית.
עכשיו, אחרי שנתיים וחצי של מלחמה, אותו פלאפל הפך לסוג של סמל נוסף - להישרדותה של העיר שננטשה על ידי תושביה - שלא באשמתם. בזמן שתושבי קריית שמונה חיו במלונות ובדירות שכורות ברחבי הארץ והעיר נראתה כמו עיר רפאים, שמעון עמר עשה בדיוק את ההפך. שלושה שבועות בלבד אחרי שהתפנה עם משפחתו מקריית שמונה לתל אביב בעקבות המלחמה, הוא לא הצליח לשאת את המרחק מהבית ומהפלאפל שלו - שקיים בעיר כבר 68 שנה.
הוא החליט לעזוב את המלון בעיר הגדולה, לחזור לעיר הולדתו ולפתוח את המקום לקהל. רוב התושבים פונו, העסקים נעלו דלתות והרחובות התרוקנו, אבל בפלאפל עמר התפשט מדי בוקר הריח המוכר של פלאפל טרי.
"לא הייתה עבודה", משחזר שמעון עמר, "אבל היו חיילים והם היו צריכים מקום לאכול". ההחלטה לחזור נבעה מהקושי העצום שהרגיש במלון. עמר הבין שהוא לא מסוגל להתנתק מהעיר ומהפלאפלייה, ושהוא פשוט חייב לחזור אל הדלפק המוכר כדי לשמור על החוסן הנפשי שלו.
כל כך התגעגעת לקריית שמונה?
"לא הייתי מסוגל יותר להיות במלון. לא יכולתי יותר, והודעתי למשפחה שאני חוזר לקריית שמונה. אם הייתי נשאר שם עוד קצת, הייתי גמור מבחינה נפשית. אחרי כמה חודשים העבירו אותנו לנתניה וגם שם היה לנו את אותו סידור. היה לי קשה להתנתק מהפלאפל ומהעיר".
וכך, הוא חזר ופתח את המקום, בלי עובדים, כמעט בלי לקוחות אזרחיים, ובלי לדעת מה יביא איתו היום הבא – טילים או לא טילים.
אהוד ברק מבקר בפלאפל עמר
(צילום: אביהו שפירא)
עמר (65) נולד בקריית שמונה, בן זקונים להורים שעלו ממרוקו, והיחיד מכל אחיו שנולד בארץ. אחרי השחרור מצה"ל הוא בכלל חלם להתחיל חיים חדשים, התקבל לעבודה במשטרה בתל אביב ותכנן לעזוב את הצפון. אבל אז הגיעו הלחצים מצד המשפחה והשכנועים שיגיע לעזור לאביו בפלאפלייה המשפחתית. האב כבר התקשה להמשיך לעבוד, והבן הצעיר התבקש לחזור הביתה ולתת יד. מאז ועד היום הוא בפלאפל של אביו, שפועל בעיר משנת 1958, והיום גם הדור השלישי כבר נמצא בעסק.
פלאפל עמר, קריית שמונה
(צילום: אביהו שפירא)
"בכלל לא רציתי לחזור לפלאפל", הוא מודה. "רציתי בכלל לצאת מהעיר, אבל בסוף נשארתי". מאז שנת 1983 הוא עומד כמעט מדי יום מאחורי אותו דלפק של פלאפל. "אין מקום כמו קריית שמונה. יש פה טבע, יש פה אנשים טובים. זה המקום הכי מדהים בעולם. אני אוהב את קריית שמונה, הקמתי כאן משפחה וגידלתי כאן ילדים".
אבל במלחמה פינו את כולם, למי מכרת פלאפל?
"נכון, לא הייתה עבודה, אבל היו חיילים ופינקתי אותם. כל חמישי בערב הייתי חוזר לתל אביב לאשתי ולילדים, ובמוצאי שבת חוזר בחזרה לקריית שמונה".
לא פחדת? בכל זאת, מלחמה.
"בהתחלה לא הייתה לנו מיגונית, אבל אחרי שלושה חודשים שעבדנו ככה, הגיע יום אחד לאכול פלאפל מפקד פיקוד העורף. הוא ראה שכל כך הרבה חיילים מגיעים לכאן, אז הוא סידר לנו מיגונית פה בחוץ. אבל מבחינתי זאת בכלל לא הייתה שאלה. או שאני חוזר לעבוד, או שאני משתגע".
בנימין נתניהו בפלאפל עמר, 2018
(צילום מסך: חשבון ה-X של נתניהו)
ואיך היו התגובות?
"כולם אמרו לי 'כל הכבוד שפתחת'. הם היו מבסוטים כי זו הייתה בשבילם יציאה מהשגרה של המלחמה. היו מקומות עבודה חיוניים שהיו פתוחים, והיה להם איפה לאכול". באותם ימים של מלחמה הפכה הפלאפלייה לעוגן קטן בתוך המציאות הבלתי אפשרית בעיר. היום בנו של עמר כבר עובד לצדו, העובדים חזרו, וגם הלקוחות מתחילים להגיע שוב, אבל קריית שמונה עדיין רחוקה מלהיות העיר שהייתה לפני המלחמה.
"פחות ממחצית מהתושבים חזרו. הרבה משפחות שעזבו בזמן המלחמה בחרו להתחיל חיים חדשים במקום אחר. גם שתי הבנות שלי עברו לנתניה ולא חזרו לקריית שמונה", משתף עמר. "היו כאן למעלה מ-25,000 תושבים והיום יש כאן אולי 9,000 תושבים. העבודה היא לא אותו דבר כפי שהייתה קודם. המלחמה הזאת הייתה קשה יותר מכל המלחמות שהיו".
ואיך המצב עכשיו?
"זה מרגש אותי כל פעם מחדש שאנשים מכל הארץ באים במיוחד אליי רק כדי לפרגן. זה הכוח של עם ישראל. אני לא מבקש הרבה. רק שיצילו את קריית שמונה. הלוואי שהיא תחזור להיות העיר שהייתה".
