בשיתוף שטראוס
כל השבוע חיכינו לו כמו שהנכדים שלי מחכים למני ממטרה שיגיח מהמנגל ויעשה להם בת יענה. הצ'ולנט של אמא שלי. מדי שישי, הרבה לפני הדלקת נרות, היא העמידה את הסיר המלכותי על הפלטה – והספירה לאחור החלה. איש לא העז להרים את המכסה. לאמא היו חוקים נוקשים והיא טענה שכל הצצה פוגמת באיכות התוצאה. אבל לקראת חצות, כשהחשמל כבה ושעון השבת נכנס לפעולה, הצצתי מהמיטה שלי ותפסתי את אמא על חם. היא התגנבה למטבח, הרימה את המכסה, הריחה, אולי גם דקרה במזלג כמה תפוחי אדמה – ומיהרה לסגור.
ככה הבנתי שאמא טובה לא מסוגלת להיכנס למיטתה לפני שהיא אומרת לילה טוב לגוזלים. גם הצ'ולנט היה סוג של בייבי בשבילה, וגם לשלומו היא דאגה. חייכתי לכרית ונרדמתי עם ריחם של תפוחי האדמה שמשחימים לאיטם במשך שעות ארוכות, שנמתחו לכמעט יממה.
אהבתי את הריח הזה. נקשרתי אליו. הוא זלג מהמטבח לכל פינות הדירה והיה מאוד מאוד נוכח. בשבת בבוקר הייתי מתעוררת ומייד מעירה את נחירי האף ומשנעת אותם לפעולה. "הוא כבר מריח? הריח שלו טוב, טוב מאוד או מצוין?". לקראת הצהריים, הכוננות הפכה לציפייה דרוכה. מתי אבא יחזור מבית הכנסת? ואת מי הוא יביא איתו משם? דלת הדירה נפתחה ונסגרה ואבא גרר כיסאות מהשכנים למטה (שהתענגו על אורז פרסי רב קומות ונטול ניחוחות) ואמא, טובלת במחמאות, אמרה שסיר הצ'ולנט שלה דומה לפך השמן של בית המקדש שהתמלא מאליו.
"איך?", חקר שוקי, אחי הקטן.
"בניסים אני באמת לא מבינה", הודתה האישה שהביאה אותנו לעולם, "אבל הצ'ולנט תמיד מספיק לכו־לם".
"אני מוותרת על הקישקע!", הכרזתי. הייתי המתנדבת היחידה. ואמא, בניגוד להרגלה, לא התרגשה. "ההפסד כולו שלך". עד כדי כך היא הייתה בטוחה בהצלחה שיגרוף הצ'ולנט שלה, כוכב השבת.
עד שבאחת השבתות קרה מה שקרה. בבוקר, כשפקחתי עיניים וחיכיתי לדו"ח המעודכן של נחירי האף, הם לא הריחו דבר. שכנעתי את עצמי שהשמש עוד לא זרחה והתחפרתי בשמיכה. התעוררתי רק באחת בצהריים וגיליתי שאני לבד בבית. למה. געוואלד!
תוך כדי צחצוח שיניים נזכרתי שאמא כבר בישרה לכל השכונה שבשבת הזאת היא תלך לבית הכנסת מפני ששוקי, פספוס בן חמש שעדיין לא קורא, אמור לקנח את התפילה ב"אנעים זמירות". וגם נזכרתי שבאחת בצהריים שולחן האוכל הגדול, זה שבסלון, אמור להיות ערוך ומוכן.
מייד התאפסתי. בסיבוב הראשון הבאתי מהמטבח מגדל של צלחות. בנאגלה השנייה הבאתי כוסות. ואז, בסיבוב השלישי או הרביעי, לא התאפקתי. הרמתי את המכסה של סיר הצ'ולנט, רחרחתי, ובדיוק כשפתחתי את מגירת הסכו"ם כדי להוציא מזלג בשרי, לדוג פלח תפוח אדמה מקרי ולוודא שהוא שחום כהלכה – נפתחה הדלת. וככה נתפסתי על חם. עם המכסה ביד.
"לא נורא, לא נורא", אבא ניסה להרגיע. אבל אחרי סלט המלפפונים של המנה הראשונה, כשהוריד את הסיר מהפלטה והציב אותו במרכז השולחן, כולנו החסרנו פעימה: תפוחי האדמה היו לבנבנים כמו הזקן של סנטה קלאוס וגם הטעם היה לא מי יודע מה.
ברור שכל האשמה נפלה עליי. לא עזרו לי הסברים הגיוניים בנוסח "התעוררתי רק באחת, לפני רבע שעה, זה לא שבמשך שעות הצ'ולנט היה חשוף, נטול מכסה והגנה".
"אז איך את מסבירה את זה?", הצביעה אמא על התבשיל החיוור.
"כנראה שהיום הנס לא עבד", סיננתי.
"למרות שהתפללנו", ציין אבא באנחת אכזבה.
אמא בכתה. בהתחלה אמרה שהלך עליה, אחר כך ציינה שאלוהים ריחם עליה. עובדה, בשבת הזאת לא הגיע אף אורח לארוחה וכך נחסכה ממנה הבושה.
חמין
(צילום: shutterstock)
עד עצם היום הזה לא שאלתי את אמא שלי אם זה באמת קרה באשמתי. בגלל שהרמתי. הרי גם היא נהגה להרים. אז מה ההבדל? למה בחרתי להשאיר את תקרית הצ'ולנט עם קצוות פרומים? האמת היא שאין לי תשובה. מעולם לא הרגשתי צורך או דחף לנבור בעבר. בחרתי לסגור את המעגל בדרך שונה. שוקי, נעים הזמירות, היה שותף. ביקשנו כסף מאבא, הלכנו ביחד למכולת, קנינו ריבת שזיפים וחיכינו ליום שישי. בצהרי שישי, במקום לעזור לאמא בהכנות האחרונות לשבת, צללנו לנמנום צהריים (באייטיז עוד לא היה שנ"צ) כי ידענו שבחצות הליל עלינו להיות ערים ודרוכים. אמא הייתה עייפה מתמיד ועלתה על יצועה מוקדם מהרגיל. דקה אחרי, שוקי ואני זינקנו מהמיטות ועל קצות האצבעות התגנבנו למטבח. אני הרמתי את המכסה ואחי, שעמד על כיסא, עירה לסיר את ריבת הפלא שתעזור לצ'ולנט להשחים.
"איך יצא?", שאלה אמא למחרת, "נו, איך הוא יצא?".
תפוחי האדמה היו לבנבנים כמו הזקן של סנטה קלאוס והטעם היה לא מי יודע מה. ברור שכל האשמה נפלה עליי. לא עזר ההסבר ש"התעוררתי לפני רבע שעה"
בשיתוף שטראוס
פורסם לראשונה: 11:26, 25.10.26
