בשיתוף שטראוס
של מי כפות הידיים הללו, הבלולות בקמח, שהטבעת תכולת העין הזדקרה מבין אצבעותיהן לכל אורך ילדותי - נבלעת ועולה מהתלולית המתגמשת אט אט לכדי בצק רך? עוד סיבוב ועוד סיבוב ואני כבר יודעת שהנה, עוד מעט תמתח ותלוש ננה ג'ולייט את עיגול הבצק בין כפותיה הזריזות, וכאשר יגיע למידת הגמישות שתניח את דעתה, היא תרדד אותו עד לעובי המדויק בעזרת השובאכ – המערוך הקצר והצר מחודד הקצוות שאותו סחבה בכליה הדלים כל הדרך מעירק לישראל.
רק כאשר יניח את דעתה, מתוח על פני שולחן המטבח המקומח, היא תמדוד ותבחן שוב את שוליו, תוודא שלא נפערו חורים בבשרו, ואז תיטול בידה כוס זכוכית נטולת ידית ותחרוץ בעזרתה עיגולים מתוך יריעת החומר. עיגול אחר עיגול היא תניח על מגש חבוט, תצבוט בין אצבעותיה עד שתסגל לכל אחד מהם את השוליים הרצויים, כך שיצליח לבלוע לקרבו בבטחה כדור תמרים אחד בוהק, ששימנה בשמן וגלגלה ממחית התמרים שסחטה וגיבשה.
עיגול אחר עיגול היא תשכין בחיקו של סיפון הבצק, תסגור ותהדק את ירכתיו, תשטח את בשרו ותסדר את עוגיות התמרים מפודרות הלחיים בשומשום והל, ומול עיני המשתאות תניח אותן ברווחים שווים על גבי תבנית התנור הבוהקת משמן שמשחה.
תחת חומו המתפשט של התנור הלבן יזהיבו לחיי הבצק התופחים, מפיצים בחלל המטבח הדחוס את הניחוח העמוק של הבעבע בת'מר, שיתפשט במתיקותו ויגיע גם לגרם המדרגות של הבית ברחוב המכבים 13 בפרדס כץ.
ענת לב-אדלר
(צילום: גל חרמוני | איפור: סבטלנה קריחלי)
אנחנו כבר לא מסוגלים להתאפק ואחד אחר השני, בלעג'ל בלעג'ל, מהר מהר, נדחסים אל המטבח הצר, דוחפים זה את זה במרפקים ונצמדים לקיר ששפריץ הצבע החלמוני שלו שורט את הגב מבעד לחולצת בית הספר המכופתרת. נחש רוק דקיק ניגר מפי הפעור, ואני מוחה אותו בשרוול. האם הבחינה? אבל עיניה של ננה זגוגיות שקופות, ואני מתכווצת נוכח דמעותיה שנושרות אל תוך העוגיות, וידיה כבר משקעות עצמן בפלח הבצק הבא.
דלת הברזל האטומה צופנת הבטחה. כולנו, הנכדים שלה, עומדים ומחכים שתשלוף ממערת הציפייה הרותחת את שתי תבניות האפייה השחורות. בתנועה מהירה, כשמגבת מטבח מקופלת תחת זרועה והאחרת בכף ידה, היא מניפה את המשטחים הבוערים אל השיש, ואנחנו כבר שולחים אצבעות רעבתניות וחוטפים כל אחד את הבעבע שלו, יודעים שהחום יצרוב את העור, אבל למי אכפת.
הבצק הרותח שורף את החך, המילוי השחור הדחוס מבעיר את חלל הפה, אבל שום כאב לא מצליח למנוע את המפגש המצופה שבין בלוטות הטעם לבין מה שהפך להיות זיכרון הילדות הכי עמוק שלנו – הבעבע בת'מר שלה, עוגיית התמרים, עוגיות המדלן, של ננה ג'ולייט.
והיום, אלה הן כפות הידיים שלי, ששנים רבות כל כך אחרי שכבר הלכה לעולמה, מגמישות בין אצבעותיהן בצק מזהיב. מהתנור עולה אמנם ניחוח מוכר, אבל השמן הוחלף מזמן בחמאה, ומחית התמרים מתוצרת בית במחית תמרים קנויה, ולכן לטעם שלה לא אגיע לעולם.
אבל במטבח שלי, אל מול התנור המשוכלל עם שלל פונקציות וכפתורים שאף אחד לא צריך, אל מול עיני נוטפות הגעגוע, אני רואה את התנור הלבן הקטן שלה מאז שולח לעומתי זרועות של חום, ואני שוב ילדת בית ספר בחולצת דקרון ירקרקה, כשהקול של ננה מתנגן, שוטף את המטבח בערבית רכה בשירתה הפורעת ופוצעת הנפש של אום כולתום, ושוב אני שם, על רצפת השומשום החבוטה, מול השיש וארונות הפורמייקה הכהים, שואלת את ננה שלי: "ליש כתבכייין ננה, תומוע פי עיניכ", והיא, מעומק הזמן שהזיכרון לש בדרכו הייחודית, משיבה: "האדי אל זכריאית, יא בינתי. האדי אל זכריאית", אלה הם הזיכרונות.
