בשיתוף שטראוס
אצל סבא וסבתא שלי, זלמן ופנינה, או נונו ונינה כמו שקראנו להם, הממתקים גרו בקומה הכי גבוהה. היה להם ארגז בארון העליון במטבח, הרחק מהישג ידן של נכדות, ובתוכו הבטחה. לא הבטחה למשהו מסוים. פשוט הידיעה שתמיד יש שם משהו מתוק.
המטבח היה קטן, עם שולחן שהתאים לשני אנשים, או לארבעה אם כולם אהבו מאוד זה את זה ולא הזיזו מרפקים. לא הרבה קרה בו. סבתא שלי לא אהבה לבשל, תכונה שדי נטשה את המשפחה שלי בדורות שאחר כך, אבל כשבאנו אליהם היא הכינה קניידלך דחוסים וטעימים, מוקפצים במחבת עם הרבה בצל מטוגן, או בלינצ'ס עם שמנת. אבל עם כל הכבוד לבצל ולשמנת, אנחנו ידענו להרים את העיניים למקום הנכון.
בארגז היו ופלים מצופים ושקית של סוכריות דבש. לא המון, לא מגוון. זה היה מזמן, ולאף אחד לא היה המון משום דבר. בדיעבד אני גם לא בטוחה שהארגז היה גבוה בגללנו. ייתכן שסבא וסבתא פשוט לא רצו לחסל בעצמם את המלאי.
יש בית שלא היו בו הסוכריות האלה? כתומות, דביקות, עם מילוי רך. הן נדבקו זו לזו בשקית כאילו נדרשו להוכיח את דבשיותן, ובהמשך נדבקו לחיך ולשיניים. היינו מוצצות אותן עד שנגמרה הסבלנות ונוגסות כדי להגיע למילוי, משלמות על קוצר הרוח בעבודת חילוץ ממושכת. ככה נראו החלומות שלנו אז: סוכרייה קצת אסורה, מתוך ארגז גבוה, במטבח קטן.
עם השנים גדלתי, השפע הגיע לישראל, והארגז איבד מגובהו גם בלי שאיש הזיז אותו. כבר יכולתי לקנות ממתקים בעצמי. היו לי רצונות חדשים, דחופים ויקרים יותר. סבא המשיך להוריד את הארגז לכבודי, ואני ניסיתי לשתף פעולה בהתרגשות הראויה, אבל כנערה העדפתי לקרוע אותו בדמקה סינית. גם לזה יש מתיקות נדירה.
בצבא הגעתי אליהם הרבה. הבית שלהם היה קרוב לבסיס יותר מהבית שלי, ואהבתי לבוא אחרי משמרת, לאכול איתם ארוחת ערב, לקנח בגלידוניות ולפעמים להישאר לישון. אצל סבא וסבתא יכולתי להיות חיילת במשך היום ונכדה מפונקת מאוד בערב. המעבר בין התפקידים היה חלק.
רותי רוסו
(זוהר רון)
באחד הערבים הכל היה כרגיל. אכלנו, ישבנו בסלון וקשקשנו. סיפרתי על הצבא, על חברים, על חתולים. סבא נונו לא נראה עייף או חיוור, לא התנשף, לא התלונן. ובכל זאת הסתכלתי עליו וידעתי, בעוצמה שלא הבנתי, שזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותו.
איזה קשקוש, עניתי לעצמי. את חרדתית. אין שום סיבה לחשוב ככה.
הוא סיפר שמצא בעיתון תמונה של מישהי שדומה לי ושמר לי אותה. הלכנו למשרד שלו והוא נתן לי גזיר עיתון מפרויקט אופנה. הייתה שם דוגמנית שלא ממש דמתה לי, אבל שתינו היינו רזות ועם שיער חום. בשביל סבא זה הספיק. לקחתי את התמונה וחשבתי: זה הדבר האחרון שאני מקבלת ממנו.
כשהתכוננתי לצאת הוא דאג שאני עייפה מכדי לנהוג. לא הייתי עייפה. הייתי עצובה נורא, בלי לדעת להסביר למה. הוא התעקש שאשטוף פנים, ובינתיים הלך למטבח, נמתח אל הארון הגבוה, הוריד את הארגז והוציא את שקית סוכריות הדבש. אחר כך שלף שקית סופר ישנה, נקייה ומקופלת. אצלם שקיות עברו ניקוי, ייבוש, קיפול ואחסון. הוא הכניס לתוכה חופן סוכריות והגיש לי.
"קחי ותאכלי אותן בדרך, שלא תירדמי", ציווה.
לקחתי וחשבתי: אלה סוכריות הדבש האחרונות שהוא ייתן לי.
נהגתי הביתה בוכה ומרגישה משוגעת. בסוכריות לא נגעתי.
אמא חיכתה לי בבית. התיישבתי לידה ואמרתי לה: מחר בבוקר תיסעי אליו. אני מרגישה שמשהו רע עומד לקרות. היא שאלה מה קרה, ולא היה לי מה להגיד. הרי אכלנו ודיברנו והוא נתן לי סוכריות. שום דבר בסיפור הזה לא נשמע כמו סיבה לבכות. היא הבטיחה לנסוע אליו בבוקר, וגם התקשרה. הוא נשמע רגיל וחיוני.
מוקדם בבוקר פינו אותו לבית החולים. היא לא הספיקה להגיע.
במשך הרבה שנים שמרתי את הסוכריות ואת גזיר העיתון. הסוכריות נמסו לאט על התמונה של הדוגמנית שלא ממש דמתה לי, נדבקו לנייר והפכו לדבר אחד. לא הייתי מסוגלת לזרוק אף אחד מהם.
בשיתוף שטראוס
