זו כנראה עובדה: אם לא שמעתם באיזושהי דרך על "צ'יקו מיקו קרואסון", אתם כנראה לא באמת חיים פה. בגדול, זה סיפור מרשים על בית קפה, כמעט גנרי, של שני חברים מהצבא, שהופך לסנסציה של ממש - והכול בזכות קמפיין רשת נדיר וגם סלוגן ולחן שכל ילד בישראל מכיר. ולא, אני לא אזמזם, אתם כבר מכירים את הניגון.
הביס של יהונתן: צ'יקו מיקו קרואסון
(צילום: יהונתן כהן)
נכון, צ'יקו מיקו זו לא מסעדה, בקושי בית אוכל פשוט, אבל התופעה הזו שמשלבת אוכל וסושיאל חייבה אותנו להגיע, אחרי שנדמה שההייפ נרגע קצת. וכמובן: איך שהילדים שמעו על המשימה, הם התעקשו להגיע, וביקשו לצרף אליהם חברים, שמצידם ביקשו להביא בני משפחה. תכלס, אם הייתי מודיע שאני מוציא אוטובוס לצ'יקו ומיקו, הוא כנראה היה מתמלא בבני העשרה.
השאלות הגדולות שילוו את הביקור הן האם באמת יש הייפ, האם הוא מוצדק, האם המנה הזו אכילה, והאם מדובר באירוע ששווה לחזור בשבילו. נרמוז לכם שהתשובות הן חד משמעיות ונטולות היסוס, אבל נתחיל בהתחלה.
מגיעים גם מאשדוד
כבר הרבה שנים שכיכר העצמאות בנתניה לא ידעה כזו עדנה. בחודשים האחרונים נדמה שהרבה אבק הוסר מהאזור - שתסס בשנות ה-80 וה-90 של המאה שעברה ואיבד מזמן את הבכורה לאזורים מודרניים ומתפתחים אחרים בעיר. והיום? שעת ערב של אמצע השבוע, והתנועה לכיכר העצמאות זוחלת ונטולת חניה כמו בימים היפים. מחוץ לחנות שנראית די קטנה מפוזרים עשרות שולחנות מלאים במשפחות, ובחזית הכניסה למקום משתרך, כמובן, תור עצום שנחלק לשני טורים עמוסים במיוחד. אחד רחב יותר לכולם, ובצד השני תור לנושאי תעודת פטור מתור (שבאופן פלאי, או שלא, היה הומה יותר מהתור הרגיל). תחקיר שטח קצר מגלה שזמן ההמתנה הממוצע בתור הרגיל לא יורד משעה וחצי, ואותו מאכלסים אנשים מכל רחבי הארץ. ירושלים, עפולה, אשדוד, רמת גן ונתנייתים. כולם באים לבחון את הסנסציה. אז מהי אותה סנסציה, על איזה מאכל מדובר?
מדובר בטרנד שהחל באיטליה. שם נפתח מקום יעודי שלקח את הקורנטו (הקרואסון האיטלקי המתקתק) ומילא אותו בקרמים ובארטיקים מסוג מגנום. צ'יקו ומיקו בתבונתם הרבה, היו הראשונים שזיהו את הפוטנציאל והביאו את הדבר הזה לארץ. בהתחלה זה היה בית קפה רגיל עם מאפים ומתוקים, אבל ברגע שפרצה השמועה על קרואסון ההפתעות האיטלקי, הכול נזנח לטובתו.
קרואסון, אספרסו ושתייה קלה, זה מה שיש למקום להציע, ובאמת לא צריך יותר מזה. המחירים נעים בין 40 ל-50 שקלים, תלוי במגוון ובכמות התוספות. עוד נקודה מעניינת היא שבסרטונים האולטרה ויראליים של צ'יקו ומיקו, שבהם הם רוקחים את הקרואסון שלהם בכל מיני לוקיישנים מוזרים, הקרואסון גדול משמעותית ממה שמוגש במקום. אבל גם בתצורה הכי קטנה שלו, מעטים בני האנוש שיכולים לעמוד בכמות הסוכר ולסיים את הקרואסון שלהם. סיבוב במקום בסוף הטעימה הוכיח שרק בודדים הצליחו להשלים את המשימה. השאר הסתפקו בכמה ביסים.
אחרי המתנה ארוכה שחצתה את השעה ורבע, הצלחנו להתקרב אל הדלפק ולהגיע למעמד ההזמנה. מוזיקה בווליום גבוה, ולא פחות משמונה אנשים צוות שמתקתקים, כל אחד באזור שלו, את העשייה. אחד על התנור, שני על אספקת המגנומים, עוד אחד על הקופה, והאחרים מרכיבים את המנות במיומנות וריכוז שאי אפשר שלא להתפעל מהם, ברצינות. מנגד, הפרזנטור צ'יקו, הכוכב של הטיקטוקים שהטיסו את המקום, עובר בין העמדות ומנהל את החגיגה. אחת לכמה דקות הוא עובר לקדמת הדלפק, ומספק סלפי לכל דורש ודורשת. כמו מבין שצריך למצוא דרך לסייע בהעברת הזמן ובהעלאת מפלס הריגוש אצל הילדים.
יאללה לאוכל, אם אפשר לקרוא לזה אוכל: את פנינו מקבל בחור צעיר, יעיל וחינני בשם אורי. אחרי המתנה בלתי נתפסת הוא זה שירכיב לנו את הקרואסון הגואל. הטקס מתחיל בבחירת סוג המגנום מבין שלל האופציות, אחר כך מגיעים קרואסונים חמים, שאותם ניתן למלא בחמישה סוגי ממרחים של שוקולד לבן, חלב, מריר ופיצפוצים. יש גם חלבה, וכמובן נסיך העת האחרונה: הפיסטוק, שמשמש כמצע לקרואסון הדובאי שכולל גם שערות קדאיף פריכות. אחרי המריחה מניחים את המגנום הקצוץ וסוגרים את הקרואסון החם על הארטיק הקפוא. מעל יש מגוון קרמים שניתן לטפטף, ובהם כל סוגי השוקולד, ריבת חלב, פירות ועוד. על הכול מפזרים אבקת סוכר, וזה עוד לא הכול: זה הרגע שבו מוסיף הלקוח את החתימה שלו, חטיף קינדר כלשהו (בואנו רגיל או לבן, היפו ואחרים) שמרוסק ומפוזר על הקרואסון כשלצידו נבזקת כמו גדולה של קצפת (מתוקה, כמובן).
הטקס מתחיל בבחירת סוג המגנום. אחר כך מגיעים קרואסונים חמים, שאותם ניתן למלא בחמישה סוגי ממרחים של שוקולד. מעל יש מגוון קרמים שניתן לטפטף ומעליהם מפזרים אבקת סוכר. וזה לא הסוף
לצד המארז המרשים של הקרואסון מגיעות כפפות חד פעמיות וליד כל שולחן מונח דלי ענק של מגבונים לשמירה הכרחית על הגיינה. זהו, זוהי המנה המקושטת לתפארת ובהגזמה מלאת חן. זה הביס. מושחת? מופרע? הרעלת סוכר פוטנציאלית? כן. לגמרי.
הזמנו שלושה קרואסונים. ניסינו להבדיל אותם אחד מהשני עם שלל הקומבינציות האפשריות במקום. אבל פרט למרקם הפריך של שיערות הקדאיף בקרואסון דובאי, במבחן הטעם לא ניתן היה באמת לזהות הבדלים. זה מתוק על מתוק על מתוק וחוזר חלילה, ואחרי ביס או שניים זה נהיה כמעט בלתי אפשרי לאכילה. מיצינו. לא משנה כמה שהעסק הזה מנוהל ומתוקתק בצורה מרשימה, את התרכובת הזו אי אפשר באמת לאכול, בוודאי שלא בשלמותה. גם הילדים הבהירו שהטעם לא שווה את המאמץ המופרע. אבל הסלפי כן שווה אותו.
בראייה רחבה יותר, יהיה מעניין לראות מה יעשו החבר'ה כאשר הטירוף סביב המקום ייעצר, והוא ייעצר. איך מחדשים, איך ממשיכים הלאה ובעיקר מתי עוצרים. גם אם הקרואסון הזה הוא בלתי אכיל, יש כאן חבורה מוכשרת ביותר של אנשים שהצליחה לזהות טרנד ולהפוך אותו לסערה של ממש תוך עשייה מקצועית מרשימה. מעבודת הסושיאל המושלמת שהגיעה לכל אחד לטלפון, ועד לתיקתוק של העסק עצמו תחת עומסים ולחץ כבדים במיוחד. אם יידעו לשמר את שהשיגו, לשפר את מה שלא ובעיקר לחשוב על הצעד הבא, אנחנו בטוח עוד נשמע על צ'יקו או מיקו, גם בלי הקרואסון.
ובאשר אליי, אני רק רציתי לחזור הביתה בשלום ולפנטז על הביס הנורמלי הבא שלי בארוחה הגונה, שכמו השיר שנוגן כמה וכמה פעמים במקום, יהיה בטוח יותר טוב, ועוד יותר טוב. מהקרואסון הזה.
