בשיתוף שטראוס
יום רביעי לא היה סתם יום אצלנו בבית. זה היה היום שבו הכל מתחיל. יום ראשון הוא יום של שאריות מהסופשבוע. שני שלישי נבלעים להם במהלך השבוע. יום רביעי היה יום ההתארגנות לקראת יום חמישי, שהוא היום של הבישולים לשבת.
סדר היום של אמא שלי ביום רביעי היה לארגן את כולנו לבית הספר, ניקיונות, החלפת מצעים, כביסות, קניות ולהעמיד סיר לצהריים, כי תמיד בצהריים, לא משנה איזה יום בשבוע, היא הייתה מקפידה שיהיה בבית סיר של אוכל מבושל.
אחר הצהריים היא הייתה מושיבה אותנו ליד שולחן פינת האוכל לקלף, לגרד בפומפייה ועוד מטלות מטבח כאלה ואחרות. אני זוכר שיום רביעי אחד, עם שמש אביבית ולא אופיינית לחורף של הצפון, ממש רציתי להישאר בבית ולא ללכת לבית הספר. אבל איך אפשר להשפיע על אמא שלי, שטוענת בנחישות שלימודים זה חובה? היא הרי לא הייתה מוכנה לוותר ולו על יום לימודים אחד בלי סיבה מספקת.
אז בתכסיסנות מיוחדת, ובתיאום עם אבא שלי הרחמן, שיחקתי את הילד החולה. אמא שלי השתכנעה, או אולי העדיפה לא לריב עם אבא, וניצלה את שהותי בבית לעזרה בהכנות לשבת. אם נשברה והשאירה אותי בבית ביום רביעי – אז לפחות שאעשה משהו מועיל לטובת בני המשפחה ולכבוד השבת. בדיעבד הבנתי שהבחירה להיות "חולה מדומה" ביום רביעי הייתה מוטעית. הייתי צריך לבחור יום אחר בשבוע.
"שמע בני", היא אמרה, "אני יוצאת עכשיו לשוק. יש כאן גרגירי חומוס שהשריתי במשך יום שלם. המשימה שלך היא לקלף אותם אחד אחד, ואחר כך תחצה אותם לשניים כדי שיהיו מוכנים לקראת הבישול של בשר הראש".
לקחתי כיסא, התיישבתי ליד שולחן האוכל מצויד בקערות ומגבת כדי להניח עליה את הגרגירים לייבוש, וחיפשתי דרך קלה להפריד את הקליפה הדקיקה המפרידה בין גרגירי החומוס לקטנייה עצמה – ולהגיע לתוצאה המושלמת שתרצה את אמא שלי. לא מצאתי. נאלצתי לשבת שעות, להסיר את הקליפות ידנית אחת אחת. השתמשתי במגבת כדי לעשות "מסאז'" לגרגירים ולנסות למצוא קיצורי דרך – הבנתי, אין קיצורי דרך בחיים! לו הייתי יודע שזה מה שצפוי לי, לא הייתי משחק את החולה המדומה. הייתי מעדיף לבלות יום שלם עם המורה והחברים לכיתה. קיבלתי את עונשי!
מה שכן, גם לחולה מדומה היו זכויות, ולצד מטלת הגרגירים הגישו לי גם כוס צוננת של משקה זיפ בטעם תפוזים – הכי ויטמין סי שאפשר היה לחשוב עליו בשנים האלה. וכך, הטעם המתוק־חמצמץ, שהיה שמור לימי שבת וחג, היה נחמה קטנה ומתוקה מול הר הגרגירים הזה.
מאז, אני מחפש שיטה להפריד את הקליפה מגרגירי החומוס. חייב לציין שעוד לא מצאתי אותה. יש מקרים שבהם בכלל לא צריך להסיר את הקליפות, כאשר משתמשים בגרגירים הקטנים, כי לחומוס הקטן יש קליפה דקה ועדינה שבבישול ארוך פשוט מתפרקת לגורמים ונעלמת.
משקה זיפ בגרסאות מוקדמות יותר
(צילום: מתוך האתר של שטראוס עלית)
פעם תבשיל של בשר ראש עם גרגירי חומוס היה נחשב מיוחד כי התהליך להכנתו היה ארוך מאוד. היו הולכים לקצב וקונים ראש של כבש, בגינה מסדרים אבנים בעיגול, מניחים עצים ומדליקים מדורה קטנה, שורפים את ראש הכבש טוב טוב, מנקים מהעפר, פורסים, ורק אז מתחילים בכלל לבשל את התבשיל עצמו בסיר.
לתבשיל הזה יש חשיבות והערכה אצלי מעבר לטעם העמוק והטעים שלו. התבשיל הזה מראה כמה אמא שלי הייתה מוכנה להשקיע בנו (עדיין) והוא גם מחזיר אותי לאותו יום רביעי, שאמנם לא נחתי בו, אבל אני ואמא בילינו יום שלם עם גרגירי החומוס, אחד אחד, בין האצבעות.
בשיתוף שטראוס
פורסם לראשונה: 08:57, 26.10.26
