זו התרוממות רוח של ממש למצוא מקום כמו שיפודי ווסטוק. מסעדה ששוכנת על אחד מצירי התנועה העמוסים במרכז, פועלת למעלה מ-25 שנה, נהנית מקהל מאופיין ומסור, אבל לא הגיעה לידיעת הקהל הרחב. בחיפוש גוגל קצר תגלו שמעולם לא כתבו על המקום בכלי תקשורת מוכרים ומובילים, עכשיו נשים עליו את הזרקור הגדול שמגיע לו ונכריז: זה מקום משפחתי, פשוט וחם שעושה כבוד למטבח האוזבקי במחירים שכבר לא מוצאים היום וראוי שעוד רבים וטובים מכם יהנו ממטעמיו.
הביס של יהונתן: מסעדת ווסטוק ראשון לציון
(צילום: יהונתן כהן)
נעשה רגע זום אאוט: בהתבוננות מעמיקה בתגובות לטורי הביקורת שעולים כאן מדי שבוע, עולות כמה טענות. חלקן כלליות בנושאי כשרות ויוקר מחיה, שתמיד מעסיקות ומעניינות, וחלקן נקודתיות ורלוונטיות יותר לתוכן הספציפי של הטורים. למשל, איך תמיד המקומות טובים וטעימים בעיניי?
אז ככה: לתפיסתי זו המשימה העיקרית ועבורה אני משקיע מאמצים לא קטנים באיתור מקומות שראוי להציב עליהם זרקור. יש לא מעט מקומות שבהם טורי הביקורת הופכים לבמה מובהקת לניגוח חריף כלפי מקומות, אבל אני מעדיף להגיע למקומות שברובם פחות מוכרים, מרוחקים יחסית ממוקדי הכוח של הסצנה, ופשוט עושים את עבודתם כהלכה וראויים להערכה על כך. אגב, ספוילר: בשבוע הבא אכתוב על חוויה מבאסת ממש שהייתה לי, לא מה שרציתי שיקרה, אבל המהות של הטור היא לשקף את המציאות כהווייתה. מצטער, אבל כל בינגו על מקום מוצלח שיוכל לשמש לכם אופציה לבילוי ראוי והנאה מרגש אותי פי מאה מחוויה מבאסת שלבטח תעורר יותר עניין. כזה אני.
חזרה לעניינינו: לשיפודי ווסטוק (המזרח, ברוסית) שבראשון לציון, הגענו במקרה. שעת ערב בכביש מהיר באזור תעשייתי, השלט די חבוי ולא מזמין במיוחד, אבל חניה סמוכה אפשרה להיכנס ולהציץ. החלל הראשון אינו אטרקטיבי במיוחד. בכלל המקום נראה מאוד מיושן, ושטח הפנים שלו עמוס בהרבה דברים שאין בהם ערך (בשביל מה צריך מכונת מסטיקים?). על הקירות טלוויזיות שמשדרות מוזיקת שנות ה-80 מערוצים רוסיים, אבל מבט מעמיק יותר על השולחנות, הגריל, סביבות העבודה ואפילו השירותים, מגלים מקום נקי ומבריק.
המלצרית המעולה קיבלה נקודות זכות כשבשלב מסוים עצרה ואמרה: "הזמנת מספיק, לא תצליח לסיים הכול, חבל". והיא צדקה
על השולחן הונחו התפריטים, ומהמלצרית הוותיקה אי אפשר היה להתעלם. "פעם ראשונה שלכם פה?" שאלה. ענינו שכן, והיא הגיבה ללא היסוס ובחיוך גדול: "ובטוח שלא אחרונה". נרגשים מהביטחון העצמי עמוס החן של המלצרית, העמקנו בתפריט ובו כל החשודים המיידיים בארוחה בוכרית. מאפים, מרקים, תבשילים, תוספות ובשר על האש. ביצענו הזמנה, והמלצרית המעולה שוב קיבלה נקודות זכות מרובות כשבשלב מסוים עצרה ואמרה: "הזמנת מספיק, לא תצליח לסיים הכול, חבל". עוד אלמנט שמעיד על ביטחון עצמי ומקצועי, שמתחבר גם לאמונה שלה שעוד נחזור לשם. באופן לא מפתיע, היא פשוט צדקה.
עוד ביקורות:
מיד אחרי ההזמנה הונחו על השולחן חמוצים ביתיים, כרוב כבוש וסלסה פיקנטית טובה. ראשונים להגיע היו המאפים, מהם בחרנו שלושה סוגים שכבר הפכו למוכרים, אחד אפוי, אחד מטוגן ושניים מאודים. קסמו של המטבח הזה הוא במינימליזם שלו. רבים מהמאכלים מסתמכים על תיבול בסיסי של מלח ופלפל, טעמי הבשר ושומניו, כוסברה לרוב ומעט ירקות. המאפה הראשון שהגיע הוא הסמסה (10 שקלים), שמוכר גם בגרסה דומה כגוז'גוז'ה, מאפה עגול ממולא בנתחי בקר שמנוניים, מעט בצל ופלפל שחור. אליו חבר המנטי (10 שקלים), גם הוא בצק כמובן, רק מאודה במילוי בקר שמנוני, והצ'יבורק (12 שקלים), בקר טחון במעטפת פריכה, מטוגנת ומנופחת. המסקנה משלושתם זהה: טכנית הם בוצעו מצוין, הטעמים היו בדיוק כפי שנדרש, אבל שלושתם סבלו ממינון נמוך מדי של בשר ומילוי. כדי לתת ביטוי הולם לכישורי המטבח הטובים, נדרש יותר תוכן. לאור התמחור הנמוך כל כך של כל אחד מהם, לא נותר אלא לצפות ליותר בשר גם אם נדרשת העלאת מחיר המנה.
לאחר המאפים הגיע מרק לגמן נהדר (45 שקל). מרק בשר וירקות עשיר בטעמים חרפרפים ועמוס באטריות נהדרות בעבודת יד. המרק, שהוא ארוחה מלאה בפני עצמה במחיר נוח, היה לא פחות ממשובח ונתן תחושת בית נהדרת.
פסגת הארוחה
אחרי התחלה מבטיחה, החגיגה המשיכה עם מה שבדיעבד ניתן לכנות כפסגת הארוחה. אושפלאו (35 שקלים) מנת הדגל של המטבח הבוכרי/ אוזבקי, תבשיל נפלא של בשר שמתרכך לשלמות ומתבשל עם אורז וגזר, ובווסטוק מקבלים צלחת ענקית שלו במחיר שלא נתקלים בו היום, לצערנו. כל החוויה בווסטוק מקסימה, אבל עבור האושפלאו אפשר ושווה להגיע במיוחד.
למרות כמות האוכל היפה עד כה, אי אפשר למדוד ארוחה בסגנון הזה מבלי לנסות את סקציית הבשרים על האש, ממנה דגמנו שניים: קבב (28 שקלים) ובקר עם שומן כבש (40 שקלים) הקבב עמד בציפיות הגבוהות והגיע כשהוא מבהיק משמנוניות טובה ונהנה מצלייה מדויקת. דברים דומים ניתן לומר על שיפוד הבקר, שומן הכבש הפריך מבחוץ והנמס מבפנים מטפטף את העסיס שלו על הבקר והופך את החוויה לעונג. על השיפודים, כיאה למטבח הזה, הונחו טבעות בצל חי דקיקות ומעט חומץ. תטעמו ותבינו. לצד הבשרים הזמנו מנה קטנה של צ'יפס. תפוחי אדמה שטופלו והושרו כיממה, נחתכו ביד והיו לא פחות מאדירים, כמו בבית, אבל בבית שמבשלים בו הכי טוב שאפשר.
השורה הסופית מצוינת. איזו פנינה של מקום, שחבל שרק קהל מאוד מאופיין נחשף אליו עד עכשיו. מי שמחפש חוויה בוכרית אותנטית וחמה במחירי כמעט רצפה, ימצא בווסטוק את מבוקשו. נכון, מי ששמה את האוכל הבוכרי על מפת המיינסטרים של הקולינריה הישראלית הייתה ונותרה מסעדת חנן מרגילן בדרום ת"א, שמעמדה כנכס לא יעורער לעולם. מדרגה מתחת נמצאת ווסטוק, שגרירה ראויה של המטבח הזה, שפתוחה 7 ימים בשבוע - יתרון משמעותי, ועל המחיר, כאמור, כבר חפרנו. ווסטוק. נעים להכיר!
