תחנה ראשונה: Nolita Pizza
מיקום: 68Kenmare St. נוליטה הייתה בעבר חלק מ"איטליה הקטנה" בניו-יורק, שהיום היא שכונה עצמאית וטרנדית, הנמצאת ליד הסוהו.
סגנון: פיצרייה ניו-יורקית קלאסית עגולה דקה, ופיצה פאי מרובעת.
שף ובעלים: טוני שהגיע מאלבניה, דור שני למשפחת פיציולים.
בפיצרייה הזו, שנראית פשוטה, יש אזור ישיבה המוקף בתמונות של טוני הבעלים עם סלבס מקומיים. אף שהפיצרייה מרגישה שכונתית, היא יושבת במיקום אסטרטגי לתיירים, והסועדים כאן הם שילוב בין אנשי השכונה לבין התיירים ששמעו עליה והגיעו לטעום.
כשהגענו לדלפק ההזמנה, קיבל אותנו טוני וחימם לנו את הפיצות שבחרנו. לאחרי ששמע שהגענו לסיור פיצות בעיר, הוא התעקש להזמין אותנו על חשבונו לסלייס בוראטה – מנת הדגל שלו. טוני, בחור צנוע ואיש עבודה שמגיע למקום מדי יום, קיבל אותנו בחיוך רחב והסביר לנו על ההבדלים בשיטות ההכנה בין הפיצה פאי לניו-יורקית הקלאסית.
טעמנו סלייס מוצרלה, סלייס בוראטה ופאי פפרוני חריף. הסלייסים היו מאוד קריספיים, ובכל ביס נהנינו לשמוע את הקרנצ'יות באוזן. גם הפאי היה מדהים והפפרוני הקטן היה חרוך באופן מדויק, ועל אף שזו פיצה עבה יחסית לא יכולנו להפסיק לאכול ממנה. השומן של הנקניק ממלא את החך ומכין אותו לחריפות שתגיע בביס הבא.
"נוליטה" היא מהפיצריות שחובה לעבור בהן כשמטיילים בסוהו ובצ'יינה טאון. מכיוון שמדובר בפנינה שלא כל התיירים גילו (עדיין), אין כאן תור ארוך. האווירה קז'ואלית והלבוש בהתאם: נעלי ספורט וכובע בייסבול, כמו ניו-יורקים אמיתיים.
מחיר: 15 דולר לסלייס, פאי ופעמיים זירו.
תחנה שנייה: Song'E Napule Pizzeria
מיקום: 146W Houston St, בסוהו.
סגנון: פיצה נאפוליטנית.
שף ובעלים: צ'ירו מנאפולי שעצר בניו-יורק אחרי מסע קצר בעולם.
הזמנו מקומות לערב וידענו שנגיע למסעדת פיצה נאפוליטנית בדומה ל"לה טיגרה". כשנכנסנו פנימה נתקפנו געגוע ל"לה טיגרה" והרגשנו שהגענו הביתה. הפיצות הנאפוליטניות המנומרות, המוזיקה, חומרי הגלם מאיטליה הפוזרים במסעדה, התמונה של מראדונה על הקיר ואפילו עמדת המארחת שעשויה מחצי וספה, כמו אצלנו במסעדה. הבעלים צ'ירו והצוות החייכן שלו, עושים עבודה מדהימה, והתחושה היא כמו במסעדה בנאפולי.
עוד לפני הנסיעה שוחחתי עם צ'ירו, שהבין את הדמיון בין המסעדה שלו לשלנו, ושמח מאוד שבחרנו לעצור אצלו במסגרת מסע הפיצות שלנו. הזמנו בקבוק יין אדום, סלט קיסר, מנת בוראטה עם פרשוטו ופיצה מרגריטה. הראשונות היו טריות ופשוטות עם תיבול מעולה. הפיצה הייתה נאפוליטנית קלאסית עם בצק דק, שוליים תפוחים מלאים בבועות אוויר שנאפתה ביד אמן באופן מדויק. בסיום הארוחה, צ'ירו שלח לנו טירמיסו שהוא מכין במקום.
זוהי פיצרייה שצריך לתכנן את ההגעה אליה. מומלץ להזמין מקומות ולהתלבש לקראת ערב קז'ואלי – מוקפד אבל לא יותר מדי.
מחיר: 78 דולר לארוחה טעימה באווירה כיפית.
תחנה שלישית: York Ave Pizza
מיקום: 72East St, אפר איסט סייד.
סגנון: פיצה ניו־יורקית קלאסית שמגישה פיצה עגולה דקה ופיצה פאי מרובעת.
שף ובעלים: בילי, צעיר חמוד שהגיע מיוון.
אחרי שטעמנו פיצה ניו־יורקית ופיצה נאפוליטנית, רצינו לטעום סלייס שכונתי אמיתי שאף תייר לא מכיר. לצורך כך פניתי לטל, חברי הטוב שחי בניו־יורק כבר כמה שנים, וביקשתי ממנו שייקח אותנו למקום שאליו מגיעים עם הילדים כדי לסגור פינה.
זוהי פיצרייה שכונתית אמיתית נטולת גינונים. האוכלוסייה מגוונת מאוד: שילוב של צעירים ומבוגרים, פועלים ופקידים, משפחות צעירות ורווקים, שכולם התכנסו יחד כדי לאכול פיצה טובה בסגנון מודרני ופשוט.
בדלפק ההזמנה קיבל אותנו בילי הבעלים, ששמח שהגענו. בחרנו בסלייס פפרוני, סלייס מרגריטה וסלייס נוסף שבילי ביקש שנטעם שמורכב מרוטב Crazy Twister עם פפרוני. הרוטב המעט חריף משלב עגבניות ופסטו.
הפיצות טעימות מאוד, עם קריספיות קלה, הרבה רוטב, והפפרוני התגלה מעט שומני.
הפיצרייה של בילי היא מסוג המקומות שמגיעים אליהם רק כשגרים באזור או כשמבקרים חברים. התחושה כאן מאוד נעימה וחמה, ובילי מקבל כל אחד בחיוך. זהו מקום שמתאים למי שמחפש אווירה קז'ואלית וקצת משפחתיות במנהטן המנוכרת, כי גם פיצרייה יכולה לפעמים להרגיש כמו בית.
מחיר: 19 דולר לשני סלייסים ושני קולה זירו. השלישי היה על חשבון הבית.
תחנה רביעית: L'Industrie Pizza
מיקום: 104Christopher St, ווסט וילג'.
סגנון: פיצה ניו־יורקית טרנדית.
כבר בכניסה לרחוב שמנו לב לתחביב הניו־יורקי שהוא להמתין בתור במקומות שווים. כשהגענו לתור לפיצה פגשנו מקומיים ותיירים שחיכו לסלייס המבוקש. העובדים המיומנים מחלקים תפריטים עם תמונות של הפיצות למי שעומד בתור, כדי שעד שהוא יגיע לקופה הוא יידע מה הוא רוצה. כשהגענו סוף־סוף לקופה, הלכנו על סלייס לינדסטרי עם פרושוטו ובוראטה.
התור היחסית ארוך התקדם במהירות, ובתוך 20 דקות היינו בפנים. בניגוד לשאר המקומות הוותיקים והאותנטיים, כאן מדובר בתזמורת פילהרמונית שמתוזמנת היטב על ידי מנצח שיודע את העבודה.
זה מתחיל בתנורי הנירוסטה המצוחצחים והמוזיקה הטרנדית, ממשיך בפותחי הבצק שנותנים שואו בחלון המשקיף לתור ובאי העצום באמצע המטבח שעליו נחתכות הפיצות, ומסתיים בצעקת שם הלקוח שהסלייס שלו מוכן. קהל המעריצים שמצטופף מביט בהצגה הזו בהתלהבות, וניכר שכל השיחות של הלקוחות עוסקות בסצנה שמתנהלת במטבח.
אבל אנחנו לא הגענו בגלל הטרנד, אלא כדי לטעום מהדבר האמיתי. והיא אכן התגלתה ככזו. זוהי פיצה מצוינת ודקה במיוחד, כשכל ביס הוא חלומי ומגבה את המשחק המקדים. היות שהפיצה דקה מאוד, היא לא הייתה שורדת המתנה בוויטרינה וחימום נוסף, אך ממילא אין לה הזדמנות, שכן, ב"לינדסטרי" הלקוחות מחכים לפיצה, ולא להפך.
זוהי פיצרייה שחובה לבקר בה כדי ליהנות מהמופע שסביב, וכמובן מהפיצה עצמה – כי לפעמים טרנד הוא גם מוצדק ומוצלח. האווירה היא קז'ואלית טרנדית, ויש להתלבש בהתאם – סניקרס שווים בתוספת אקססוריז יעשו את העבודה.
מחיר: 21 דולר לשני סלייסים ושני קולה זירו.
תחנה חמישית: Luigi's Pizza
מיקום: פארק סלופ, ברוקלין.
סגנון: פיצה ניו־יורקית קלאסית.
בעלים ושף: ג'יאו, שהפך עם השנים לכוכב.
ל"לואיג'י'ז", הגענו אחרי שראינו בנטפליקס תוכנית על המקום, ולפחות בהתחלה שמרנו על פרופיל נמוך. מיד כשנכנסו זיהינו את ג'יאו הבעלים שישב בצד. הפיצרייה שלו נראית כמו פעם: קירות ודלפק מכוסים פורמייקה, קופה משנות ה־60 והשתייה נמזגת מתוך מכונה.
הזמנו מאחד מעובדי הדלפק שני סלייסים, פפרוני ומוצרלה, ויצאנו החוצה להבין מה הסיפור. הפיצות היו כיפיות וקריספיות כיאה לניו־יורקיות אמיתיות. להבדיל מהתחנות הקודמות, אי־אפשר היה להתעלם מהטעם העמוק של הרוטב העשיר של הפיצה.
מכיוון שהפיצות היו מצוינות, חזרנו פנימה ופנינו בחוצפה ישראלית לג'יאו. הצגתי את עצמי וסיפרתי לו על "לה טיגרה", החלפנו חוויות על קמחים, אופן התפחת הבצק ועשיית הפיצה. גי'או סיפר שלמרות שורשיו האיטלקיים הוא מעדיף את הפיצה הניו־יורקית הקריספית.
ברגע שהבין שאנחנו באותו התחום, הוא נתן לנו לטעום מהפיצות "האמיתיות": "פאי של סבתא" ו"פאי סיציליאני" – פיצות מסורתיות ומרובעות שהבצק שלהן שונה אחת מהשנייה. "הפיצה של סבתא" היא מנה כפרית פשוטה שמכינים פעם בשבוע (ביום ראשון, כשבאים לבקר אצל סבתא). זוהי פיצה עם מסורת וטעמים עמוקים, כמעט כמו תבשיל עגבניות שמוגש על בצק, הגבינה כמעט שאינה מורגשת והבצק המרובע דק יחסית עם בועות אוויר ומאוד קריספי. לעומתה, "הסיציליאנית" עשויה מבצק שהותפח במשך שלושה ימים ומזכירה פוקאצ'ה. הבצק עבה יותר, הרוטב מתובל ומרגישים את הגבינה מעל – מנת רחוב קלאסית.
ג'יאו המדהים והאותנטי קיבל אותנו במסעדה שלו כמו חברים קרובים, ונתן לנו תחושה ביתית. אף על פי שהפך לסלב, הוא נותר טיפוס חביב ואוהב אדם, ובעיקר אחד שאוהב את העבודה שלו ונהנה לעשות פיצות ולדבר עליהן.
זוהי פיצרייה שחייב לבקר בה מי שמחפש את המורשת ורוצה להבין מהיכן הכול מתחיל. האווירה השכונתית־ביתית במוסד הזה היא חלק מהקסם.
מחיר: 13 דולר לשני סלייסים ושני קולה.
כמו באיטליה
השף פיציולו ירון סגל עומד מאחורי מסעדת "לה טיגרה" בפלורנטין בת"א. "לה טיגרה" היא מסעדת פיצות שמזכירה את הפיצריות של נאפולי, היחידה בישראל שקיבלה הכרה וחברות באיגוד ה־APN, איגוד הפיצות הנפוליטני. צוות המסעדה הוכשר ועבר השתלמות בנאפולי, וכלל חומרי הגלם מלבד הירקות הטריים מיובאים מדרום איטליה במטרה להיות עד כמה שיותר קרובים למקור.
סגל השתלם באיטליה אצל המאסטר Davide Civitiello, ואחרי עבודת פיתוח ארוכה הוא מגיש במסעדה שלו פיצה מבצק שתופח במשך 72 שעות בחדר התפחה מיוחד וכולל בתוכו 3 סוגי קמחים. לפני כשבועיים נפתח סניף חדש של "לה טיגרה" בשכונת בזל בתל־אביב, שבניגוד לאחות הגדולה בפלורנטין, עובדת כבר משעות אחר הצהריים. לכבוד השקת המסעדה החדשה משיקים בבזל גם תפריט טירמיסו ייחודי וראשון מסוגו בארץ, הכולל חמישה סוגי טירמיסו שמיוצרים בקונדיטוריה של המסעדה ויוגשו מעגלת טירמיסו מיוחדת לעיני הסועדים.
לה טיגרה בזל. אלקלעי 5, תל־אביב
פורסם לראשונה: 00:00, 10.11.25
