הרפת במשק דוגמא שבמושב עמקה בגליל המערבי כוללת גם דיר עזים חמודות, שמיד מקפצות לבדוק מי האורחים שהגיעו. את הפרות אנחנו פחות מעניינים כרגע, הן ממשיכות בלעיסת החציר האדישה שלהן, ורק כאשר יעל ועזריאל דוגמא, בעלי המשק, מתייצבים לצילום המשותף, מרימות הפרות את העיניים מערימות החציר, ושולחות לשון ידידותית אל עבר השניים.
נקי ומבריק כאן באופן מעורר השתאות, וגם מכון החליבה הצמוד שאליו מגיעות הפרות פעמיים ביום, שמונה פרות בכל סיבוב, נראה כמו בית מרקחת.
ניכר שמי שמנהלים פה את העניינים עושים זאת מכל הלב כבר עשרות שנים. את המשק קיבלו יעל ועזריאל מההורים שלו מיד לאחר שנישאו, והיו צריכים להחליט האם להמשיך עם חמש הפרות שהיו שם ולהפוך לרפת גדולה ומניבה. היום יש להם לצד מכון החליבה והרפת גם מוצרי גבינות שהם מייצרים כאן בעצמם, לאחר שעזריאל הלך ללמוד גבנות, מטעי זיתים שמהם הם מפיקים שמן זית מעולה - גם ירוק וטרי וחריף מהמסיק של השנה, ומטעי אבוקדו - כאשר הפרי הוא מהטעימים שיצא לי לאכול, אולי גם בזכות התיבול המדויק של יעל, שהחיוך הוא חלק מארשת פניה היפות.
אבל לא הכל מחויך בימים אלה ברפת ובמכון החליבה. צילו הכבד של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מרחף כאן והחוק שעבר כבר בקריאה ראשונה ליבוא חלב לישראל - סוג של מדע בדיוני שאי-אפשר אפילו לספר אותו למקימי הארץ הזאת – מאיים על המשך הקיום של הרפת של משק דוגמא, כמו על שאר הרפתות הקטנות בישראל.
יעל: "ולחשוב שסמוטריץ’ קורא לעצמו 'ציונות דתית'. איך ציונות, כשאתה מתכנן לפה חלב מחו"ל ולפתוח את השוק? הרי זה אומר שאנחנו, הקטנים, לא נשרוד".
עזריאל: "זו הציונות הדתית? במקום לבנות, לחדש, לשקם - הורסים. בושה מה שקורה במדינה. אנחנו הציונות הדתית", הוא אומר ונוגע בכיפה שלראשו. "אנחנו בחרנו בהם כל השנים, כשהיו במפלגה אנשים שעשו למען המדינה. פעם הפוליטיקאים פעלו למען המדינה, היום אם היו צריכים להקים את המוביל הארצי - הוא לא היה קם". יעל: "היום כל אחד רואה את הקדנציה שלו ולא מסתכל קדימה. איפה מנהיגים כמו בן-גוריון?"
"אמרו שיסגרו את הרפתות הקטנות"
החוק עבר כבר בקריאה ראשונה. מה תעשו עם המחלבה במידה ויעבור?
"לא יודע. כולנו במחלבות הקטנות עומדים בפני שוקת שבורה. אני מושקע פה במאות אלפי שקלים, כולל המכסות שקניתי ואף אחד לא יודע מה יהיה".
יעל: "סמוטריץ' יודע, הוא כבר אמר שאת הרפתות הקטנות יסגרו".
עזריאל: "ומי זה הרפתות הקטנות? אנחנו בפריפריה, החקלאים בעוטף. הרי בשומרון אין רפתות", הוא אומר בכעס. "המשמעות של החוק הזה היא כמו שיסגרו את כל הלולים באזור הגבול עם לבנון ולא יישארו שם חקלאים. מי יישאר?"
יעל: "מי יישאר? מי חזר? אנשים אחרי המלחמה בקושי חזרו. באחד היישובים סמוכי הגבול התלבטו השנה אם לפתוח גן ילדים, כי רק חמש משפחות חזרו. אתם רואים שאנשים לא חזרו, אז תנו למי שנמצאים כאן לעבוד, לשקם, נשלם כל מה שצריך ונעבוד קשה, נייצר חלב, אבל גם את זה לוקחים לנו. אנחנו בשברון לב. פשוט באים ומחסלים אותנו. נסענו לכנסת, דיברנו, זה לא עוזר".
"למה לחסל את הרפתות הקטנות ולתת חיים רק לגדולות שהשר רוצה לאחד? תן לי לחיות, תן לי לעשות את מה שאני אוהב", ממשיך עזריאל את דבריה של יעל, ומרים את עיניו אל עבר הרפת ששוכנת מעבר לקיר הזכוכית של מרכז המבקרים שלהם שבו אנחנו מקיימים את הראיון. בלתי נסבל לחשוב שהמקום הזה לא יתקיים במידה והחוק האכזרי יעבור.
משגיחת הכשרות היחידה בארץ
יעל ועזריאל נישאו ב-1984, לשניים 12 ילדים, שניים מהם מאומצים, וסיפור חייהם יכול לפרנס לא רק כתבה בעיתון אלא גם סרט. עזריאל בן המושב, חקלאי בן חקלאים, יעל מנהריה, כבר 22 שנים עובדת כמשגיחת כשרות - אגב, היחידה בארץ.
את מרכז המבקרים שלהם הקימו במהלך 2023. בשבוע שבו היה המקום מוכן לקליטת התיירים והמטיילים פרצה המלחמה, והשניים הסבו את השטח לאזור קליטה עבור הלוחמים שעלו לגבול הצפון שנמצא בסמוך. יותר מ-400 לוחמים התארחו כאן בסבבים, ועזריאל אומר שאלה היו ימים שבהם הבין עד כמה אנחנו העם הכי טוב בעולם.
"היו פה סיירת גולני וסיירת צנחנים, באו לנוח, לישון, לאכול, פינקנו אותם בשווארמות, הכנו להם כל מה שאפשר", הוא מתרגש.
לייצור גבינות הגיעו בני הזוג לאחר שנשארו עם עודפי חלב שלא הורשו למכור לשיווק, בגלל הגבלת המכסות הנהוגה במשק החלב.
"וכיוון שהצלחנו להפיק יותר חלב ממה שמועצת החלב אישרה לנו למכור, עזריאל הלך ללמוד גבנות, כדי להשתמש בחלב העודף. וגם כדי לא לשלם קנס", יעל מביטה על בעלה בעיניים אוהבות. "הוא תימני, הוא לא ישלם קנס", היא צוחקת.
את הגבינות הם מוכרים בחנות המשק הקטנה והמפתיעה שהקימו, שיש בה מוצרים רבים גם מהסביבה – הגבינות שלהם כמובן, בעיקר רכות וחצי רכות – לא לוותר על השום-שמיר ועל הלבאנה והג'יבנה. לצד זיתים שהם מכינים בעצמם, אבוקדו טרי ישר מהמטעים, והדבש שיעל, הדבוראית המוסמכת, למדה להכין.
"מה עושים חקלאים כדי להגדיל את כמות האבוקדו? מה טוב לעצים? דבורים שמפרות ועושות יותר פרחים. אז הלכתי ללמוד להיות דבוראית", יעל מחייכת, בעוד פסלי הפסיפס היפים והצבעוניים שמקשטים כאן את כל המשק מעידים שגם האמנות היא חלק מהעשייה שלה.
משפחת דוגמא היא משפחה שמחה ומאוחדת. ליעל ולעזריאל יש כאמור 12 ילדים - הגדול בן 40 והקטן בי"ב. במהלך השנים תמיד היו משפחה מארחת לילדים בסיכון, כך גם הצטרפו לחיקם שני הילדים המאומצים.
"ילדה אחת מאומצת היא מאוקראינה, לאחר שעלתה לארץ כחלק מפרויקט של העלאת ילדים יהודים לישראל. כשהיינו עבורה ועבור אחותה משפחה מאמצת היא אמרה לי: 'אני מגיל חודש בפנימיות', אבל לא סיפרה לי שהיא יתומה. הבנתי לבד שהיא רוצה להישאר פה קבוע ואימצנו אותה. עבור אחותה נשארנו משפחה מארחת. הילדה הזו היא מפעל הפיס שלי", יעל מחייכת.
"היא המספר הנוסף", עזריאל מוסיף ועיניו רכות.
יעל: "היא הכוח שלי. אצלנו מכיתה ו'. היום היא בת 37, נשואה. כל הילדים שלנו עושים לנו הרבה נחת".
את הבן המאומץ מספרת יעל קיבלו לידיהם כתינוק אומנה, והיא החליטה שהיא לא מוותרת עליו. בזכות המאבק שלה זכתה גם בילד וגם יצרה תקדים לפיו משפחות אומנה מקבלות את הזכות לאימוץ של הילד שהועבר לחזקתן לזמן האומנה.
"כשהגיעה עובדת סוציאלית לצלם את התינוק כדי להציג אותו למשפחה מאמצת, הרגשתי כאילו אני בתצוגה של קטלוג לתינוקות. אמרתי לעצמי - הילד הזה לא ילך מפה, הוא איתנו מגיל אפס. אז קודם כל לכל מי שהתעניינו אמרתי שהוא ילד מאוד בעייתי, כדי להרחיק את המשפחות האחרות", היא מחייכת והלב מיד סולח לאינסטינקט האימהי המובן. "הגעתי למאבק עד הכנסת כדי שמשפחות אומנה יוכלו להיות ראשונות בתור לאימוץ, וניצחתי. היום התינוק בן 18 ועוד מעט מתגייס", היא מחייכת חיוך גדול.
עכשיו נשאר רק לנצח במאבק מול שר האוצר ולשמור על הרפתות הקטנות כדי שעזריאל ויעל יוכלו כמו שאר המשקים להמשיך להתקיים. בינתיים הם מקיימים במרכז המבקרים, שהתחיל לפעול עם תום המלחמה, שלל פעילות תיירותית לקבוצות ולמשפחות. גם סדנאות להכנת גבינות, סדנאות יצירה, סיורים מודרכים במשק ובמכון החליבה ואירועים פרטיים שכוללים גם הכנת פוקצ'ות בתנור.
מרכז מבקרים מחלבת דוגמא במושב עמקה. 050-3270049
סלון הבירה "מלכה": בירות ופיצות טריות ומפנקות
מכאן לוקחת אותנו יעל לסיבוב אצל יצרנים קטנים ומקומות שהיא אוהבת בסביבה היפה שבה שוכן המשק שלהם.
ימים ספורים לאחר שביקרנו כאן כבר ירד גשם משמעותי ואפשר לדמיין איך הירוק החיוור שפגשנו העמיק את גווניו והפך לירוק אמיתי של חורף. סיבה מצוינת לחזור, אבל לא יחידה.
נעים לשוטט כאן בשקט כאשר כבר לא נשמעים הבומים של המלחמה, ויעל אומרת שרק לפעמים, עמוק אל תוך הלילה, חוזרים ונשמעים הדי פיצוצים. אבל בשטח כאמור ירוק ושקט, ילדים חוזרים מבית הספר, ואנשי אדמה עסוקים בעמל יומם והאדמה נותנת את פירותיה כמו שחיים נורמליים צריכים להיות.
יעל לוקחת אותנו לנקודה הראשונה שלנו בסיור, אל מבשלת הבירה הוותיקה מלכה, שמפארת את אזור התעשייה תפן, וחזרה להוות מוקד עליה לרגל עבור חובבי בירות הקראפט, לאחר הפסקה של שנתיים במהלך המלחמה.
יעל אוהבת מאוד את הבירה המקומית, שייצורה החל לפני הרבה שנים במושב שבו מתגוררת המשפחה. היום הילדים הם שמביאים את הבירה הזו הביתה, היא מציינת ומדגישה שהיא מאוד אוהבת גם את האנשים של מלכה.
את המבשלה הקים אסף לביא, שהיה בעליהם של שני פאבים בתל-אביב, ועזב את העיר הגדולה ליישוב האקולוגי כליל. במושב עמקה הוא החל לבשל בירה בכמויות קטנות שהפכו מהר מאוד לחביבות הברנז'ה התל-אביבית, והארגזים מהגליל עשו את דרכם לעיר הגדולה. כשהמבשלה גדלה וההיצע התפתח, עברו לכאן, לתפן.
אנחנו עולים אל הקומה השנייה של המבשלה, שם נמצא מרכז המבקרים האותנטי עתיר הברזים ופינות הישיבה הסטלניות שזכה לשם "סלון מלכה". מרכז המבקרים משקיף אל תוך המבשלה על שלל דודי הנירוסטה המבהיקים, ובו אנחנו פוגשים את גלעד דרור, מנכ"ל המבשלה ואת מיכל גרוסמן, מנהלת מרכז המבקרים.
בשיחה דרור מספר שהיה במאות ימי מילואים לאורך המלחמה, גם בן הזוג של מיכל היה במילואים לאורך המלחמה, מה שאומר שהיא הייתה מרותקת לניהול הבית, אבל בעוד מרכז המבקרים שבת, המבשלה עצמה המשיכה לפעול ולייצר בירה. כעת כאמור, מרכז המבקרים חזר לפעול, והשניים מספרים שקבוצות של מבקרים ממקומות עבודה וכן מטיילים שמגיעים לסביבה כבר החלו לחזור לביקור באזור ובמבשלה אפשר להשתתף בתיאום מראש בסדנאות הטעימה שהם מקיימים, שכוללות הרצאה על דרך הכנת הבירה, ביקור מלמד במבשלה עצמה כולל טעימה של בירה בשלבי ההפקה השונים שלה, ולשלב גם סדנת נגרות שממנה תצאו עם ארגז בירה שתבנו בעצמכם, או סדנת מחול לקבוצות קטנות. אני אומרת ליעל שמעניין מאוד לגלות איך נרקוד אחרי חצי ליטר בירה, ואנחנו קובעות שזה משהו ששווה לנסות. שווה להגיע לכאן בימי חמישי החל משעות הערב, לערבי פיצה ובירה, ולטעום את שלל הבירות הטריות ישר מהחביות במקום.
סלון בירה מלכה, אזה"ת תפן. 054-8713311
הסטודיו של קובי סיבוני: יד הברזל
אל קיבוץ לוחמי הגטאות הסמוך מכוונת אותנו יעל כדי לפגוש אמן שהיא אוהבת מאוד, ומתארת אותו במילים עדינות. כאשר אנחנו פוגשים את קובי סיבוני, כל החוטים מתחברים. בסטודיו היפהפה שלו תלויים על הקירות ומוצגים במרחב שלל יצירות ופסלים שעשויים כולם בעבודת יד ללא שימוש במיכשור טכנולוגי, כאשר חומר הגלם הוא חוטי ברזל.
סיבוני, בוגר בהצטיינות של בצלאל, שעבודת הגמר שלו נרקמה אף היא בחוטי ברזל, מציע מיד תה עשבים מהביל, ובדרך למיחם המים, עוצר לחבק פסל ענקי שנראה כמו רובוט שנשלף ממשחק מחשב, אבל כולו מפוסל בברזל. מהקירות מביט בנו איל בממדים טבעיים שגם אותו פיסל סיבוני מחוטי ברזל, לצד שלל יצירות - מאופניים דרך פירות ופרחים וקקטוסים וגופי תאורה ושלל דימויים ודמויות כיד הדמיון. על השולחן הוא מניח בית שיכון מבורזל, ואומר שזו מחווה לבית השיכון שבו גדל בקריות, כאשר גם דוד השמש והאנטנה על הגג עשויים ביד אמן מדויקת.
קובי מספר ששם, בימי הילדות בשיכון, הכל התחיל, כשאבא שלו הביא לו סליל של חוט ברזל והוא החל לעצב ממנו כל מיני יצורים מוזרים, ומיד הוא מציג את הג'וק עם המחושים הארוכים, שעיצב אז כילד בכיתה ו'. היום, הוא מציג בכל העולם, מוכר את העבודות היפות שלו וגם מקיים סדנאות אמן אצלו בסטודיו בקיבוץ.
מי שיגיעו לכאן ילמדו מקובי את מה שהוא למד על חוטי הברזל - שאין סוף ליכולתו של החומר הזה להיות גמיש ולהפוך לכל מה שהדמיון והיד מבקשים. במקום מקבלים חומרי גלם ואת ההדרכה הצמודה של קובי, שלפתע מציב על השולחן פסל מבורזל של טרנזיסטור וסיבוב הכפתורים הצבעוניים מגלה שבעצם זה טרנזיסטור אמיתי, שעובד, וכיוון התדר משמיע מוזיקה שבוקעת מהרמקול המוצפן. המוזיקה של הלב.
קובי סיבוני, עיצוב ואומנות בחוטי ברזל. קיבוץ לוחמי הגטאות. 072-3941118
פודטראק "האחו": טרי מהגליל
עמותת זמן גליל מערבי שבה חברים התיירנים שפועלים באזור מקיימת באופן קבוע מפגשי השראה בין חבריה, וכך כולם מכירים את כולם, טועמים זה ממרכולתו של זה, וגם יודעים להמליץ ולכוון לגודיס שנמצאים באזור.
ככה בדיוק הכירה יעל את הדו לסרי, בעל הפודטראק "אחו" שכשמו כן הוא - נמצא בליבו של אחו קסום ביישוב כליל. את פנינו מקבל הדו בשאלה “קפה או תה?” ומיד יוצא לקטוף את העשבים הטריים מהערוגה הצמודה. הניחוחות העולים מהספל מתחרים רק בניחוחות של הבצק המתפצפץ בטאבון, עתיר הגבינות והתרד - גרסה גלילית של הדו לחצ'פורי.
הרוח מלטפת בקרירותה הנעימה והחורף הקיצי של דצמבר כל כך יפה ושקט ביישוב הגלילי הוותיק. חלק מהתושבים אמנם עזבו במהלך המלחמה, אבל מהר מאוד הגיעו והצטרפו חדשים, והמקומיים מעידים שלא פשוט בכלל למצוא כאן בית לקנייה או להשכרה. וכולם מגיעים לאחו של הדו, כי אין כאן באמת חיי לילה או מקומות בילוי, ופודטראק עם טאבון רוחש בלב הטבע הגועש בחורפיותו השקטה, הוא מה שהנפש מבקשת. כמו למשל מיכל שמגיעה לכוס קפה ומספרת שזו התחנה שלה לפני שהיא נכנסת הביתה. גם במלחמה המקום פעל והיווה חיבוק מנחם עבור מי שנשארו כאן, ממש כפי שהיה במהלך הקורונה, אז החליט הדו להקים את המקום, ומאז הוא פה בכל סוף שבוע, שישי ושבת. עכשיו יש לו מחשבות להפוך להיות כשר ולהפוך את סדר הימים, כדי לאפשר לקבוצות ולמקומות עבודה שמגיעים לפעילויות באזור, להנות ממה שיש לו להציע. בתפריט הקטן שלו סלטים טריים שנקצצים במקום, מיצי פירות שנסחטים על הרגע, וכמובן משקאות חמים וקרים, פיצות עם גבינות עיזים מקומיות של יצרני כליל, שלל כריכים במבחר גדול ומפתה שגם מוכנים על המקום.
ולפני פרידה מספר הדו סיפור יפה שמחבר בין עוטפי ישראל - עניין מרגש בימים אלה ובכלל. מסתבר שאת ההשראה לפתיחת הפודטראק שלו קיבל כאשר עבד בשדרות, כסטודנט, בקפה הקהילתי “גוטה”. בקפה שניהלה ביד רמה לאה בוגנים, מועסקים בני נוער בסיכון תושבי שדרות, ושם הבין הדו שנפשו הולכת לכיוון של עבודה עם אנשים, ויצירת מרחב ביתי לאורחים שלו. אנחנו בטוח נחזור, ולא רק בשביל תה העשבים, אלא גם בשביל שירת העשבים ושירת הלב.
מרחק של דקה הליכה מהקפה נמצאת המכולת של כליל, ובה שלל פירות, ירקות, גבינות, מאפים וכל טוב האזור. קניתי שם כרוביות תינוקות שאייל שני היה מתעלף עליהן, ירוקים שנשאו ונסעו כל הדרך לתל-אביב את ריח האדמה הטובה, וכמובן טופו שנשבעו לי כאן שאין כמותו בשום מקום.
קפה אחו, כליל. פתוח בשלישי, שישי ושבת. 072-3971128
אודט, בוטיק השוקולד: מזון האלים
איך הופכת מהנדסת חומרים שעבדה 18 שנים כמנהלת קבוצות מחקר ופיתוח בתעשייה הביטחונית, לשוקולטיירית שמייצרת שוקולד שאני לא בטוחה מה הוא יותר – יפה או טעים, ומחליטה שהוא שובה נפש ושובה חך במידה שווה.
תשאלו את ד"ר שלומית זמיר, שמקבלת אותנו בתוך ענן עמוק של ניחוח שוקולד, באטלייה שלה שבמושב רגבה. במרכז הסטודיו המבהיק בניקיונו מזרקת שוקולד שמפיצה ריח אלים לכל עבר, וזה בדיוק המקום שבו תרצו לקחת נשימה עמוקה ולשכוח מטרדות היומיום.
לכאן מגיעים מי שהמילים לטמפרר, לזגג ולערבל ממריצות להם את בלוטות הטעם, וזוכים לסדנאות אישיות בהדרכתה של שלומית, וכן למגע וטעימות של מזון האלים הזה, שאין לו שום תחליף.
מה שהיה עבורה כל השנים תחביב שבו עסקה תוך כדי העבודה והחיים, הפך לאחר שחלתה בסרטן והחליטה על שינוי כיוון לתחום עיסוק שבו באים לידי ביטוי הכישורים והיכולות שלה לאורך השנים, כמהנדסת חומרים וכמי שגם הקימה סטארטאפים לאחר שפרשה מהתעשייה הביטחונית.
וכך בעזרת חומרי הגלם המשובחים שהיא בוחרת, ובזכות ההקפדה היתרה, היא מייצרת פרלינים שנראים כמו תכשיטים, סוכריות שוקולד שכמו נלקחו מסרטי אגדות, עיגולי שוקולד נמס, ושלל טבליות שוקולד מוקפדות בטעמים מיוחדים ובהן גם טבליות של 85 אחוז מוצקי קקאו למי שמקפידים על קיטו ותזונה דלת סוכרים. את זה בשילוב קליפות הדרים קניתי כדי להביא הביתה וחיסלתי כבר בדרך. ויש גם יריעות קרמל ושוקולד דלות סוכר שהיא פיתחה עבור בן הזוג שלה, והפכו למוצר הכי נמכר כאן שמתחסל ברגע שהוא מגיע.
עוד מוטיבציה לפתיחת הסטודיו, שנקרא על שם אמא שלה, הייתה לאפשר לאחיה, שהוא פגוע נפש, ולאנשים כמותו סביבת עבודה מאפשרת ומחבקת. ואכן כך עשתה. את המוצרים הנפלאים שלה היא משווקת במשלוחים עד הבית לכל רחבי הארץ ואפשר כמובן להגיע לכאן, לטעום, להתענג ולקנות. וגם לשמוע את סיפור חייה ולהשתתף באחת הסדנאות, שכוללות גם סדנאות להכנת שוקולד מדור לדור, סבים סבתות, הורים ונכדים.
אודט, בוטיק שוקולד וסדנאות. קיבוץ רגבה. 072-3957570
פורסם לראשונה: 00:00, 05.01.26
