יש רגעים במטבח שהם למעשה מבחן אישיות. אצלנו, המבחן הזה תמיד מתרחש בתבשילים ארוכים שדורשים זמן ארוך בתנור, סבלנות אין-קץ ואמונה עיוורת בתהליך. חמין למשל. מכינים אותו בשישי אחר הצהריים, אוטמים וסוגרים את הסיר, מזמינים אורחים ומקווים שיהיה טוב. ובפנים? מסיבת הפתעה. אף פעם לא נסמוך על הסיר במאה אחוז שהוא לא שיחרר נוזלים בהגזמה והתייבש או נשרף, או להפך, התפלש בשלולית של עצמו ונותר דליל וחיוור. או חסר מלח! שזה הכי גרוע בחמין.
גם כשמכינים קדירה עם בשר כבש או טלה, כזה שדורש בישול ממושך, הלחץ מתחיל אחרי שלוש שעות בתנור. כי גם אותו אנחנו אוהבות לשלוח לשעות רבות בתבנית אטומה, בתוך סירקולציה של נוזלים ואדים. מה קורה בפנים? הנתחים מסתדרים? אין לדעת מבעד לשכבות של אלומיניום שחבל להרוס, אבל הריח כבר מעיר את השכונה, נכנס ומפלס דרכו מבעד לחרכים בחלון וחריצים מתחת לדלת. אי-אפשר לברוח ממנו. מה מתרחש שם?
השבוע זה קרה לנו בלילה. הכנסנו גסטרונום עמוק עם נתחים של שוק טלה יפהפייה לתנור. ארזנו בכל דרך אפשרית כדי לשמור על העסיסיות ותיכננו ללכת לישון בזמן שהחום הנמוך עושה את הקסם שלו. רק מלח ופלפל וכמה שיני שום בקליפתן. לא צריך עוד כלום מעבר לזה. כשחומר הגלם טוב, נותנים לו לדבר.
אבל בשתיים בלילה הוא לא דיבר, הוא צעק. התעוררנו מחלומות על שוק בבוכרה, מוקפות בענני עשן ומגשים של פריקי, רק כדי לגלות שהמציאות טובה יותר: הבית הרגיש כמו חמארה ירושלמית משובחת ברגע השיא שלה. שתיים בלילה מול התנור בפיג׳מה, והיד רוצה לבקוע את המעטפת ולבדוק. מה קורה שם? אבל בנתח הזה הסבלנות היא התבלין הכי יקר, עוטפת אותו כמו כספת יקרה.
בבוקר כיבינו את התנור. הבשר היה רך כל כך עד שהוא נפרד מהעצם בנשיפה. שוחה במיצים של עצמו שהפכו לציר עמוק, כהה ובוהק. בצהריים הדלקנו את התנור שוב, על גריל, על החום הכי חזק, והכנסנו את מגש הנתחים שוב, לצלייה אחרונה, זריזה, לקבל צבע, ובינתיים אירגנו להם חברה טובה - מג'דרה פריקי, מחיטה ירוקה מעושנת, עם הטעם האדמתי המיוחד שלה, בצל מטוגן, קצת עדשים שחורות וצימוקים אוזבקיים. הבשר נמזג מלמעלה, מתפרק, מתרפק, מסוכך, מרכך, המיצים מתערבבים ונספגים בחיטה, והטעם... תצטרכו לבדוק בעצמכם.
שוק טלה עם מג'דרה פריקי
חומרים:
1-1 ו-1/2 ק"ג טלה לבישול ארוך חתוך לקוביות גדולות (אפשר צוואר, שוק, שריר)
שמן זית בנדיבות
מלח ופלפל בנדיבות
כמה שיני שום שלמות עם קליפתן
אפשר - קצת עשבי תיבול כמו מרווה
למג'דרה פריקי -
1 ו-1/2 כוסות פריקי, שטופה היטב ומסוננת
1 כוס עדשים שחורות
3 בצלים גדולים, קלופים ופרוסים
1/4 כוס שמן
מלח ופלפל ממש בנדיבות
1/2 כוס צימוקים אוזבקיים או זרשק
1/2 כפית כמון
שמן זית
להגשה: גרעיני רימון אם השגתם, ואפשר גם פטרוזיליה קצוצה
הכנה:
1. מוציאים מראש את הבשר מהמקרר שעה לפני השימוש. שמים בקערה ומתבלים היטב בשמן זית, מלח ופלפל.
2. מארגנים תבנית אפייה עמוקה (גסטרונום או תבנית צלייה עם ידיות), מרופדת בנייר אלומיניום גדול שיוצא מעבר לדפנותיה, מעליו נייר אפייה שמכסה את כל התחתית (אם צריך שימו כמה ניירות). מניחים את הנתחים עם השמן והתבלינים ושיני השום. וסוגרים מלמעלה בעוד נייר אפייה ובהרבה אלומיניום ככה שייווצר כיס אטום. הוא לא צריך להיות הדוק אלא מאוורר דווקא. כדי שהאדים יתערבלו בתוכו.
3. שולחים לתנור בחום נמוך (120 מעלות) להרבה שעות. כמה הרבה? לפחות 6-7. אפשר גם 12 בכיף. לא פותחים באמצע, סומכים על התהליך.
4. בינתיים מכינים את המג'דרה: מטגנים את הבצל עד שהוא כהה ממש. אם אין לכם אינדוקציה זה ייקח 30 דקות. ומבשלים את העדשים בהרבה מים רותחים ל-15 דקות ואז מסננים. וגם את הפריקי מבשלים במים רותחים ל-15 דקות ומסננים. שומרים בצד.
5. כשהבשר מוכן, סוגרים את התנור, ולא פותחים את התבנית! אחרי שעה אפשר לפתוח ולבדוק את מצבו. הוא אמור להיות רך ממש-ממש.
6. לפני ההגשה: כשהתבנית לא מכוסה, שולחים לתנור שחומם מראש לחום עליון (מצב גריל) גבוה (220 מעלות) לצלייה של 5-7 דקות כדי שהבשר יקבל עוד ניחוח וארומה וקצת צבע.
7. מערבבים בווק גדול את הפריקי עם 2/3 מהבצל המטוגן ועם העדשים, מוסיפים מלח ובעיקר הרבה פלפל שחור וקצת כמון ועוד טיפה שמן זית.
8. להגשה: מסדרים את המג׳דרה בצלחת הגשה גדולה עם שוליים גבוהים, יוצקים את הבשר הלוהט מלמעלה, מפזרים בשפע בצל מטוגן (ה-1/3 שנותר), צימוקים אוזבקיים, פטרוזיליה קצוצה וגרעיני רימון.
9. לא מאמינים כמה זה טעים.
להקדים את המאוחר
לא מזמן התראיינה גווינת' פאלטרו לפודקאסט המצליח של איימי פולר. הנה חלק מהראיון:
איימי (לוחשת למיקרופון): באיזו שעה את אוהבת לאכול ארוחת ערב?
גווינת' (נושכת שפה ונראית מתביישת).
איימי (לוחשת): אני אוהבת בשש בערב.
גווינת' (גם לוחשת): טוב, גם אני.
איימי: אני מזמינה שולחן לשש בערב.
גווינת': גם אני.
איימי: אני אוהבת את זה כל כך.
גווינת': זה מעולה.
איימי: למען האמת, לפעמים אני מעדיפה להיות האדם הראשון במסעדה.
גווינת': אני הייתי הראשונה אתמול. באתי ב-17:45.
איימי: מדהים.
גווינת': אני יודעת.
איימי: להיות במיטה בשמונה אחרי ארוחת ערב.
גווינת' (נאנחת): יש יותר טוב מזה?
איימי: אני חושבת על המיטה שלי כל היום.
הדיאלוג המושלם הזה שנשמע כמו שיחת התוודות אישית בקבוצת תמיכה הוא למעשה המניפסט החדש של 2026 - ארוחת הערב הוקדמה.
רוצים להתקרחן עם שולחן במסעדה בסבב האחרון, לרקוד על שולחנות, לשתות אלכוהול ולהזמין עוד קינוח - אחלה, יש מקום גם לזה. פעם-פעמיים בשנה. אבל ככל שתרבות האכילה-בחוץ הולכת ומתחזקת בישראל (בארצות-הברית היא כבר שולטת), החגיגיות מעט יורדת ונשארים עם עיכול בלילה וצרבות. כולנו יודעים שאם הרבצנו את הארוחה הגדולה של היום בתשע וחצי בערב, יהיו לכך השלכות.
דור ה-Z עמוס ההפתעות, שחוגג את שנות ה-20 שלו עכשיו, מרגיש מספיק בטוח בעצמו להודות שהוא מעדיף לאכול מוקדם ואין לזה קשר למבצעי פנסיונרים וגם לא לאפרטיבו או הפי-אוור, אלא רק ל-Wellness, הקשבה לגוף וההבנה שזה פשוט עדיף.
אז הנה גם אנחנו מצטרפות לטרנד כנציגות הדור הבוגר ואומרות שכבר שנים אנחנו מעדיפות לאכול מוקדם או אפילו לדלג על ארוחת הערב. תתמודדו.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.02.26
