אם יש משהו שלמדנו ממש טוב בשנתיים וחצי האחרונות זה שמלחמה היא אירוע של אין. אין בה חגיגה, אין בה שמחה, אין בה באמת תרועות ניצחון הוליוודיות, ובטח שאין בה שום דבר "מוחלט". מלחמה היא פצע מדמם, היא החלטות קשות בין רע לרע יותר, והיא בעיקר נושאת מחיר כבד של שכול וטראומה, בחזית ובעורף. גם בתרחישים הטובים ביותר שלה, אין במלחמה "ניצחון מוחלט". מישהו כבר צריך להגיד את זה.
לכבוד השילוב המורכב הזה בחיינו של יום העצמאות ויום הזיכרון ניסינו לחפש נקודות מוחלטות שיש בהן ניצחון, ניצחון שבנוי על כאב ועל עבודה קשה ועל מנהיגות מדויקת, אחראית, ישרה. כזאת שכולנו משוועים לה. ומצאנו. הנה הצצה אליהן דרך שלושה סיפורים מקו האש הצפוני שלנו.
ניצחון מוחלט #1
דוד קוראים לו, והוא עומד ניצב כסמל הניצחון המוחלט. אנחנו פוגשות אותו ליד בניין המועצה של שלומי. בחוץ יש גשם של אמצע החורף וטילים ואזעקות של אמצע המלחמה. דוד הוא ה-10 אחוזים של הניצחון המוחלט שהם שלומי. מה זה אומר?
בשונה ממקומות אחרים שפונו, לשלומי חזרו לאחר הפינוי 110 אחוז מהאוכלוסייה. כלומר יותר תושבים ממה שהיו ביישוב באוקטובר 2023. דוד רכש בשלומי בית תוך כדי המלחמה ועבר לגור ביישוב בפברואר האחרון.
"אני מאמין בשלומי", הוא אומר לי במבטא אמריקאי, “זה מקום נפלא”.
אני מסכימה איתו כמובן אלא שעל הנייר דוד הוא משוגע. אבל האמת שהם לגמרי צודקים בבחירה הזו. והסיבה הראשונה לעבור לשלומי היא הנהגה. ככל שאחוז יותר ניכר מהמשאבים מצליח להרטיב את האדם הקטן ברחוב בגשמי ברכה של מדרכות או מיגוניות, גינות, מתנ”סים, אירועי תרבות, צוות רווחה, גינון, טיפוח, חוגים, גיל רך וגיל זהב, ככה עבודת הרשות טובה יותר.
הנה דוגמה.
בשלומי קיים מרכז יום לקשיש כמו שיש בהרבה רשויות אחרות. את מרכז היום מנהלות לודה ואילנה, הצוות הכי מסור ומקצועי שניתן לדמיין. לא סידרו להן ג׳וב, הן לא מקורבות. לודה גאה במרכז לקשיש ואומרת, בצדק, "כולנו יום אחד נהיה בגיל הזה. אני רוצה להזדקן במקום שיהיה יפה ומכבד כמו המועדון הזה". והוא באמת יפה ומכבד: נקי, הציוד חדש ושמור היטב, יש חדר תפירה וחדר יצירה וחדר אחות וחדר אוכל מקסים עם פנים לנוף ומטבח מצויד שמגישים בו אוכל מסובסד פעמיים ביום, ואפילו גינת ירק שצופה לאופק. שלומי, שבראשה עומד כבר 27 שנים גבי נעמן, היא סמל של ניצחון ושל הנהגה. עובדה. יש ביקוש לנדל"ן אפילו בזמן מלחמה.
ניצחון מוחלט #2
התרגלנו כבר במהלך השנתיים וחצי האלו להדליק לעיתים את הטלוויזיה ברקע, כפי שאדם נורמלי בעולם ישים לעצמו רדיו עם מוזיקה. אנחנו שומעות את לרלרת האולפנים, את הפרשנים והביטחוניסטים, את העוקצים והמתריסים, את אלו שצועקים בשביל הרייטינג ואת אלו שצועקים כי הם אלימים סתם. כבר זרקנו כפכף על איזה גנרל בדימוס שאמר בפעם המאה "אמרתי ואני חוזר ואומר".
ופתאום בין הקוצים נשמע קול חדש, שבור וזקוף כאחד. היינו באמצע משהו פרוזאי, וברקע עלתה לשידור יסמין ח'טאר, אלמנתו של רס"ל מאהר ח'טאר ממג'דל שמס, שנפל במערכה הנוכחית בלבנון.
יסמין דיברה בקול צלול וחד וסיפרה על בעלה הגיבור, טיפוס יוצא דופן, שהולך עם האמת שלו עד הסוף. היא סיפרה על הבחירה להתגייס לפני שנים, לפרוץ דרך לשכנים, לקרובים ולחברים, לקחת חלק בביטחון של ישראל. "תמיד היה חשוב לו להיות שייך, לתרום", היא אמרה, "והמסר שלי הוא לקרוא לכולם להתגייס. זאת המדינה שלנו, אנחנו חלק ממנה ואם אנחנו לא ניתן לא יהיה שום קיום למדינה הזאת".
שמענו אותה, ימים בודדים אחרי ששכלה את בעלה, מדברת באצילות ובכאב. העוצמה שלה והיכולת להיות כל כך ערכית ומדויקת גם ברגעים של שבר, לימדו אותנו הרבה על הבית שהיא גדלה בו, על קרקע החינוך הערכית. בשיחה שלנו עם יסמין היא סיפרה על ההבנה שנופלת עליה בכל בוקר שזה לתמיד. הוא אף פעם לא יפתח שוב את הדלת ויחזור אליה ואל הבנות שלהם.
אין לנו דרך להוריד מהמשא הזה של יסמין, אבל ביקשנו להשתמש בבמה הזו כדי להנציח את רס"ל ח'טאר המיוחד, פורץ הדרך. מאהר אהב מאוד בשר וגריל, הוא היה איש של נתחים כבדים מצד אחד - כמו אסאדו במעשנה ובגריל, ונתחים קלילים מצד שני - כמו סטייק פילה. את הבשר שלו הוא היה מתבל רק במלח ובפלפל, ואוכל עם עגבנייה ובצל בגריל ליד, ומסרב להתמלא מהסלטים.
המתכון של האסאדו במעשנת הוא לכבודו ולזכרו של רס"ל ח'טאר, והזדמנות חשובה להזכיר שיום הזיכרון ויום העצמאות הם של כל מי שנלחם על קיומה של מדינת ישראל.
ניצחון מוחלט #3
אזור התעשייה הדרומי של קריית-שמונה נראה בשנתיים וחצי האחרונות כמו סט של סרט פוסט-אפוקליפטי. אבל בתוך השקט המתוח הזה, מאחורי דלת זכוכית, פועם לב של עקשנות ויצירה.
אסתר ויורם, הזוג היפה והמוכשר שעומד מאחורי "אסתריקה", הם ההגדרה המילונית לישראליות שסירבה להישבר. בתחילת המלחמה הם התפנו, כמו כולם, אבל הגעגוע למטבח, לעיר ולאנשים החזיר אותם הביתה מהר מאוד. הם פתחו מחדש את המקום, כנגד כל סיכוי כלכלי או ביטחוני, והפכו אותו לאי של שפיות וקולינריית-שיא בתוך כאוס לא נתפס.
העיצוב שם יפהפה, עירוני-היפסטרי, כמו מקום במטרופולין גדול. אבל המציאות הישראלית נוכחת בכל פינה: חתיכות טילים ורסיסים מפוזרות במקום כקישוטים אירוניים, מחוות של הערכה לחיילים שקופצים לאכול וממלאים את המקום, לוקחים קפה ומאפה חינם. יורם אופה שם בכל בוקר לחמניות טריות, כאילו אין בעולם שום דבר מלבד הדיוק של הקרום והרכות של הבצק.
בפנים, הם מגישים את כריכי הרוסטביף והקורנביף הכי טעימים שאכלנו בישראל, בפער. זה לא רק הבשר האיכותי או הלחמנייה של יורם, זו הידיעה שבכל ביס צפוּנה גם ֿעקשנות גלילית מזוקקת - אוכל הוא איכות חומרים + קונטקסט + כוונה טובה.
זהו ניצחון מוחלט של הרוח על החומר, של הלחם על האש. אנחנו מוכנות לנסוע לשם גם תחת מטחים ומצפות שממש בקרוב נראה באזור התעשייה של קריית-שמונה תור שנמשך עד צומת כוח, כמו שראוי לאוכל שהם מגישים.
אסאדו במעשנת ובגריל לזכרו של רס"ל מאהר ח'אטר
חומרים:
נתח אסאדו עם העצמות (3-4 ק"ג)
התיבול: כמות שווה של מלח ים אטלנטי ופלפל שחור גרוס גס זה הכל. בשר איכותי לא צריך יותר.
מעט שמן זית
לריסוס (אפשרות): בקבוק שפריצר עם מים
הכנה:
1. מוציאים את הבשר מהמקרר לפחות שעה לפני העישון. מורחים שכבה דקה מאוד של שמן זית על כל הנתח. מפזרים את תערובת המלח והפלפל בנדיבות מכל הצדדים (אל תפחדו, זה נתח עבה).
2. מחממים את המעשנת לטמפרטורה יציבה של 110-120 מעלות. מומלץ להשתמש בעצי אלון שנותנים ארומה עמוקה שמתאימה לבקר.
3. מניחים את הנתח במעשנת כשהעצמות פונות כלפי מטה. מעשנים עד שהטמפרטורה הפנימית של הבשר מגיעה ל-75 מעלות (זה לוקח בדרך כלל 5-6 שעות). מדי שעה אפשר להשפריץ מעט מים כדי לשמור על לחות חיצונית.
4. כשהבשר הגיע לטמפרטורה המבוקשת והצבע שחום-כהה ויפה, מוציאים אותו ועוטפים בשתי שכבות אלומיניום.
5. מחזירים למעשנת לעוד 3-4 שעות, עד שהטמפרטורה הפנימית מגיעה ל-95 מעלות. הדרך הכי טובה לדעת שהבשר מוכן היא "מבחן המדחום": הוא צריך להיכנס לבשר כמו לחמאה רכה, ללא התנגדות.
6. לא נוגעים בבשר! נותנים לו לנוח בתוך העטיפה (אפשר לעטוף במגבת ולהכניס לצידנית ריקה) למשך שעה לפחות. זה השלב שבו הנוזלים חוזרים לסיבים.
7. להגשה: מניחים את הנתח השלם במרכז השולחן. העצמות אמורות להישלף החוצה בתנועה קלה. פורסים לפרוסות עבות, ומגישים לצד עגבניות ובצלים שנשרפו היטב על הגריל, בדיוק כמו שמאהר אהב.
ג'בטה עראייס עם חציל קלוי וטחינה של אסתריקה
מנה נהנתנית וחגיגית, שמשלבת בשר צלעות עסיסי, שומן כבש ארומטי וג’בטה טרייה שסופגת את כל הטעמים.
חומרים למילוי:
1 קילו בשר צלעות טחון
100 גרם שומן כבש (ליה) קצוץ דק או טחון
2 בצלים בינוניים, קצוצים דק מאוד או מגורדים (וסחוטים מנוזלים)
צרור פטרוזיליה קצוצה דק
מלח ופלפל שחור גרוס לפי הטעם
לבניית המנה:
5-6 ג’בטות טריות
חציל גדול ויפה
שמן זית איכותי
שום כתוש, מיץ לימון טרי ומלח (לתיבול החציל)
טחינה מוכנה להגשה
הכנה:
1. מכינים את המילוי: בקערה גדולה, מערבבים את הבשר הטחון עם שומן הכבש, הבצל הקצוץ והפטרוזיליה. מתבלים במלח ופלפל שחור. חשוב ללוש את התערובת היטב כמה דקות, ככה החלבון ייפתח ויישאר יציב ולא יתפרק.
2. חוצים את הלחמניות וממלאים בשכבה נדיבה של תערובת הבשר.
3. מברישים את הצד החיצוני של הלחמניות בשמן זית.
4. מניחים את הלחמניות הממולאות על המנגל. מתחילים בצריבה של צד הבשר (הפתח של הג’בטה) כדי “לסגור” אותו. לאחר מכן הופכים לצדדים כדי להשחים את הלחם ולהבטיח שהבשר בפנים מוכן.
5. בינתיים מכינים גם את החציל: חורצים את החציל קלות עם סכין בכמה מקומות (כדי שלא יתפוצץ).
6. מניחים על המנגל ישירות על האש עד שהוא מתרכך לגמרי והקליפה חרוכה.
7. מוציאים, חוצים לשניים, משחררים את בשר החציל מהקליפה וקוצצים אותו בתוך הקליפה עם סכין חדה (אפשר גם עם מספריים של מטבח).
8. מתבלים בעודו חם: מזלפים שמן זית, מיץ לימון, שום כתוש ומלח.
9. להגשה: יוצקים הרבה טחינה דלילה יחסית על החציל ומקשטים בפטרוזיליה קצוצה אם רוצים. מגישים עם העראייס.
