בערב, למרות שהיא כבר בחורה צעירה, העייפות, ואיתה איזו תוגה של ימי הבגרות הראשונים של אדם שהתחיל את חייו העצמאיים, התיישבה על העיניים היפות העמוקות שלה. זה סוג חדש של טרדה: לא של מבחני בגרות ופוליטיקה של בית ספר. אלא של מרחבי ההלאה, שאי-אפשר באמת לתכנן אותם, בוודאי לא במציאות הישראלית, ועם זאת גם לא להתעלם מהם.
לפני שהלכה לישון ביקשה שוב מאבא שלה, כאילו היא עדיין ביסודי, שיבוא לשבת לידה קצת לפני שהיא נרדמת. פעם הוא היה עושה את זה מדי ערב. מתי בדיוק זה הפסיק? פתאום גם הוא לא זכר. אני די בטוח שזה היה אתמול, הוא חשב לעצמו, שאתמול עוד כיסיתי אותה כשנכנסה לישון והקראתי סיפורים לפעמים עד שנרדמתי בעצמי. אבל כנראה שלא. אני מניח שכבר כמה שנים טובות שזה לא קרה.
הרי איש לא מכין אותנו ליום שבו נפסיק לשבת ליד הילדים שלנו עד שהם נרדמים. זה לא קורה בן לילה, אין שום הכרזה סביב האירוע. פשוט מגיע רגע שהורה מביט אחורה ומבין שהוא כבר הרבה זמן לא הקריא "דוד אריה" או "הארי פוטר", כבר הרבה זמן לא סחב ילד ישן מהאוטו, כבר הרבה זמן לא חתך שניצל בצלחת קטנה ולא שבירה. התבגרות של ילדים היא תהליך לא ליניארי, מובחן בעיקר בדיעבד.
הוא ישב בחדר שלה והם דיברו בשקט, כשהעיניים הטרודות של סוף היום החלו להיות כבדות ומצועפות הוא הקריא לה שירים על חתולים של שימבורסקה עד שהיא נרדמה. וממש כמו לפני 15 שנה הוא חיכה עוד עשר דקות ואז טופף בשקט, על קצות האצבעות, את דרכו החוצה, סוגר בעדינות את הדלת. אפשר לחשוב מה יקרה אם היא תתעורר. אבל הרגל של אבא זה הרגל של אבא.
הוא נכנס למטבח, שם בטלוויזיה משחק של ארגנטינה, בירך את מסי, ופרס חצילים לפרוסות, מרח בשמן זית ולתנור. בזמן הקלייה, כשריח מקורמל-מעושן של חציל נצרב כבר מפלס את הדרך החוצה מדלת התנור שכבר מזמן לא אטומה, הוא טיגן בקסרול גדול קוביות קטנות של בצל, שבבים של גזר, סלרי, שום קצוץ, הוסיף כמה עלי דפנה, גירד את התחתית עם יין אדום לא יקר ונתן לכל בסיס המירפואה צבע וטעם חד ורכות לעיסה. כשהחצילים יצאו מהתנור, בשרניים וצרובים, הוא כתש אותם עם ערימה יפה של אגוזי מלך. את בשר החצילים הוא הוסיף לתבשיל שעל הכיריים, קצת עגבניות מרוסקות, עוד שלוק של שמן זית, מעט סוכר חום לטעם וענף של תימין. הראגו המיוחד הזה התבשל 30 דקות, הטעמים התערבבו והתעצמו והתרכזו. בינתיים סיר גדול. פסטה שטוחה וארוכה. גול של מסי. קוקטייל קיצי בכוס גבוהה. ובסוף שתי קערות עמוקות, פסטה טרייה וראגו, צמחוני! עשיר וסמיך.
וזהו, היום נגמר.
פטוצ׳יני ראגו חצילים ואגוזים
גרסה קלילה לראגו (בולונז) המוכר. במקום בשר - חצילים ואגוזי מלך, במקום בישול ארוך, בישול קצר בהרבה. אפשר את החצילים לקלות בתנור או על אש גלויה.
חומרים:
1/2 כוס אגוזי מלך שטופים היטב במים חמים מאוד ומושרים 1/2 שעה עד לילה
2 חצילים, קלופים חלקית (מעבירים את הקולפן ליצור פסים), פרוסים לפרוסות
2 בצלים, קלופים וחתוכים לקוביות
2 גזרים קלופים ומגוררים על פומפייה
3 גבעולי סלרי פרוסים דק
3 שיני שום קצוצות, עדיף עם סכין
שמן זית בנדיבות
100 גרם רכז עגבניות
אפשרות: 1/4 כוס יין אדום או מים
3 עלי דפנה
3 כוסות עגבניות מרוסקות (אנחנו אוהבות עגבניות ליקופן של יכין)
מלח ופלפל שחור גרוס
1 כף יפה סוכר דמררה
1/3 כוס עדשים שחורות (קוויאר)
2 כוסות מים או ציר ירקות או כמה שצריך
אפשרות: 1 כפית גדושה מיסו או שמרי בירה
אפשרות: 1 כף גדושה פפריקה מעושנת למי שאוהב טעם קצת מעושן
להגשה: עלים טריים של בזיליקום
פסטה פטוצ׳יני מוכנה לפי הוראות היצרן
אפשר פרמזן אם אתם לא באמת טבעוניים, ורובנו הרי לא
הכנה:
1. מורחים את פרוסות החצילים בשמן זית ושולחים לתנור חם (200 מעלות) ל-10 דקות בכל צד, עד שהפרוסות קלויות ומקורמלות.
2. בינתיים בקסרול מטגנים בשמן זית בכמות יפה (נגיד 1/4 כוס) את קוביות הבצל עם הגזר והסלרי עד שהן מתרככות ומקבלות קצת צבע.
3. מוסיפים את השום, רכז העגבניות, מלח ופלפל ומערבבים היטב עד שהתערובת נעשית סמיכה מאוד.
4. מוסיפים את היין ומגרדים את התחתית מכל מה שדבק בה. מוסיפים את עלי הדפנה ומנמיכים להבה עד שהחצילים מוכנים.
5. כשהחצילים מוכנים אפשר לקצוץ אותם במעבד מזון או בעלי ומכתש יחד עם אגוזי המלך. מוסיפים לתבשיל.
6. מוסיפים את העגבניות המרוסקות, הסוכר, העדשים השחורות והציר או המים. אפשר להוסיף מיסו או שמרי בירה לחיזוק טעמים של אוממי ופפריקה מעושנת לטעם מעושן.
7. מכסים ומבשלים 30 דקות. מוסיפים מים במידת הצורך. מתקנים תיבול.
8. בינתיים מכינים את הפסטה לפי הוראות היצרן.
9. הגשה: שמים בקערה עמוקה ורחבה תלולית יפה של פסטה מוכנה. עורמים מעליה מהראגו ומקשטים בעלי בזיליקום אפשר גם בפרמזן. אוכלים מיד.
חביתת טוב טעם וחמד
אנחנו מנמיכות ציפיות פה עם השם "חביתה", כי חלק מהאירוע הוא מוטיב ההפתעה. ויש פה הפתעה.
השילוב בין כמות החלבון הגבוהה ואחוז הנוזלים הגבוה מייצר משהו שהוא בין אומלט מופרע למאפה מחבת על הכיריים. התוצאה היא שזופה, עצומה, אוורירית, איתנה, חביבה ועוד סופרלטיבים.
בפירוש חגיגית בהרבה מחביתה ומשביעה פי כמה.
החלבון הגבוה הופך את המעדן הפשוט והמענג הזה לתזונה מושלמת לספורטאים או לאנשים שמחפשים דיאטה עשירה בחלבון בלי להוסיף אבקות וחטיפים שתכולתם חשודה. הכול חומרים זמינים בכל סופר, ואפילו לא יקרים.
חומרים (ל-4 אנשים):
6 ביצים גדולות
1 חבילה גבינת טוב טעם
1/4 כוס שמנת מתוקה (אפשר גם שמנת מתוקה לבישול)
1/2 חבילה (כ-120 גרם) של גבינת חמד 5% (אפשר להמיר בצפתית, פטה, ג׳יבנה, מוצרלה)
מעט שמן
הכנה:
1. טורפים את הביצים עם גבינת טוב טעם ושמנת מתוקה עד שיש בלילה חלקה. מפוררים פנימה את גבינת החמד או הגבינה הכבושה שבחרתם.
2. מחממים מחבת עם ציפוי אל-דבק. היא צריכה להיות די גדולה וכדאי שיהיה לה מכסה תואם או תואם יחסית.
3. מחממים שכבה דקה מאוד של שמן, וכשהוא חם יוצקים את הבלילה ומנמיכים להבה לאש קטנה-בינונית. מכסים.
4. מבשלים בערך 10-7 דקות, תלוי בגובה הלהבה ומדי פעם בודקים את מצב התחתית שהיא לא נשרפת.
5. כשהביצים למעלה כבר יבשות ולא חיות מכבים את האש. שמים צלחת גדולה על המחבת ובזהירות רבה הופכים. מגישים מיד.
מילה על הגבינות האלו ששמנו בחביתה
גבינת "טוב טעם" לא זוכה למספיק כבוד בחיי היומיום שלנו. היא למעשה סוג של גבינה לבנה דחוסה מאוד בחלבון עם אחוז שומן נמוך מאוד (3%) וכמעט בלי מלח. היא מאוד נייטרלית אבל בגלל החלבון הגבוה (סדר גודל של 15 גרם ב-100 גרם) היא משביעה ומרגישה עשירה בהרבה.
התכונות המיוחדות האלו שלה, יחד עם המחיר הנמוך יחסית למוצר חלב לא בפיקוח (13 שקלים בסופר נורמלי, 17 שקלים במרכז תל-אביב), הופכות אותה למוצר שכדאי שיהיה בכל מקרר. אבל יש לה מראה קצת "מפעם" ואריזה שהיא למעשה שקית ובתוכה נייר, ויצא ששכחו אותה כולם, למעט העלייה מברית-המועצות שחוגגת עליה בשכל רב.
היא מתאימה מאוד לעוגות גבינה אפויות או לא, ללביבות גבינה, למילוי בלינצ׳ס, וגם פה היא מייצרת תשתית של עושר לחביתה בגדול די רגילה.
גבינת חמד 5% היא סוג של גבינה כבושה (כמו צפתית ופטה) עם אחוז שומן נמוך והרבה חלבון. היא מוסיפה מלח לחביתה שלנו וגם את תחושת הגבינה הנמסה והנמתחת. היא מזכירה את הג׳יבנה הערבית, אבל בשונה ממנה היא מצויה בהרבה רשתות סופר ומכולות שכונתיות וגם המחיר שלה יחסית מתון, בטח בהשוואה לפטה הטרנדית (24-21 שקלים ל-250 גרם). בכל מקרה - את שתיהן כדאי להכיר.
ורמוט סודה ולימון
התאהבנו בנסיעה האחרונה למדריד, אף שמקור הוורמוט, כמו כל הדברים הטובים, הוא באיטליה. הוורמוט הוא יין לבן מחוזק בסוכר ובתבלינים, ונחשב אפריטיף מושלם. עבורנו הוא חזק ומתוק מדי, בוודאי כשבחוץ חם מאוד. אבל עם הרבה סודה ופלח גדול וסחוט של לימון גילינו ישועות.
החומרים: 1/2 כוס ורמוט + 1/2 כוס סודה קרה מאוד. אפשר גם קרח. 1/4 לימון סחוט פנימה, אפשר גם פלח אחד לקישוט. תודו לנו אחרי זה.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.07.26
