ניסינו, באמת.
כבר כמה שנים שאנחנו מפצירות בכל דרך אפשרית - אל תבואו לעמק אאוסטה באיטליה. נורא-נורא משעמם שם.
טוסקנה עם היקבים והגבעות המצהיבות וטריליון התיירים והאחוזות העצומות, הנה מקום שכולם אוהבים. או אגם גרדה או אגם קומו. אפילו ונציה, רומא, סיציליה, פירנצה. רק לא עמק אאוסטה. אז מה אם קריר. באמת שמשעמם והכול רחוק ועד שהגעתם סגור כי הם איטלקים ואין פה תיירים ובדיוק חג של איזה קדוש כלשהו והם שונאים לעבוד אז סגור.
אבל לא הקשיבו לנו. לא אתם ולא האיטלקים.
והנה אנחנו מגיעות לעמק ומזהות בצער רב התעוררות.
היא התחילה בקורונה, כשהאיטלקים חיפשו מקומות מפלט מהסגרים העירוניים ורבים ברחו פתאום לעמק המזדקן, הלא-פופולרי רוב השנה, וגילו קסם.
עמק אאוסטה - ארבע פסגות אלפיניות אדירות, כל אחת מעל 4,000 מטר, וביניהן עמק ירוק, מאוד לא משגשג מכל בחינה שהיא לא טבע ומפלים וחיות בר וגבינות פונטינה, שיושבות בקצה המערבי הצפוני ביותר של איטליה. ממש על הגבול של צרפת ושווייץ. לפני עשר שנים איש לא הכיר את המחוז, חשבו שהמצאנו אותו. נטול כל שיק ומאוד לא טרנדי הוא פשוט שכב שם לעצמו, עני בכסף ועשיר בנוף.
נכון, יש פה כמה אתרי סקי מפורסמים, אז אם אתם גולשים אולי שמעתם על צ'רוויניה, אבל גם באתרי סקי הישראלים מעדיפים אתרים אחרים, נגישים ונוחים יותר, ובצדק. אנחנו גם לא גולשות ואין לנו תוכניות להתחיל, אז החיבה לעמק לא כרוכה בשום ספורט אקסטרים. אנחנו רואות במהלך הביקור את רוכבי האופניים מתנשפים בעליות התלולות של ההר, נשענות אחורה ומוזגות מנה של אספרסו על גלידת פיור די לאטה מחלב מקומי.
אבל זהו.
אנחנו חוששות שהחלום על העמק הנטוש שלנו מתקרב לסיומו.
ואנחנו לא כועסות רק עליכם שבחרתם להגיע. למדנו כבר שבירידה מהכביש המהיר A4 שמוביל משדה התעופה מלפנסה במילאנו, לכביש המהיר E25 שנכנס לתוך העמק וחוצה אותו, מתבצע סינון טבעי ונותרים רק הווירדוז האמיתיים שדומים לנו. אלו שרוצים 50 גוונים של כלום וירק עם אוויר קריר. תשאירו את הבטן-גב ותאילנד ושמש לרוב העולם. אנחנו מבקשות שכבות של בגדים תרמיים וסוודר מצמר מרינו במאי.
אבל הנה, לפני עשור היינו מתבדחות שהמנוף הכפוף הזה, מצולק משלג ושמש כמו חקלאי מקומי, שגופו כבר צימח פרוות קיסוס מרשימה וניכר שלא מינף כלום שנים, הוא "תנופת הבנייה ובועת הנדל"ן" של המחוז. נאדה. קיפאון. נפלא פה.
והנה בביקור האחרון פגשנו כבר בנתב"ג את עופר. הוא עוצר אותנו לספר בהתרגשות שהוא נוסע לעמק. "נהדר!" אנחנו עונות בצביעות, "אתה יודע שאין מה לעשות שם כן?". "כן כן, לזה בדיוק אני מחכה". ואז בעלייה להר אנחנו סופרות מנוף אחד והנה עוד אחד. ובקונייה שניים, ובפניס הסמוכה עוד אחד ובדרך לאאוסטה עוד חמישה. נכון, בשביל חבל ארץ גדול עשרה מנופים זה מעט, אבל זה רק מה שאנחנו ספרנו וזאת עלייה מ-0 ל-10. אין מכפלות שיכולות להתמודד עם התנופה.
גם המדרחוב המנומנם של העיירה המנומנמת יותר - שהיא-היא מרכז העמק השוקק - עבר מתיחת פנים. ממש לא מזמן, קצת לפני הקורונה, היו פה חנויות מוזרות. שוקולטייר שמייצר כלי עבודה משוקולד, המון נקודות מכירה של נעלי בית, ברים קטנים עם גברים מבוגרים ששותים אפרטיבו. ופתאום חנויות בשמים מפונפנות וחליפות גברים איטלקיות. מה זה? מה קרה לכם? אנחנו רוצות את האפשרות לרכוש את איזמל השוקולד המטומטם שלנו.
וגם המחירים עלו. ושוק הנדל"ן נעצר מהצד השני שלו - לא כי אין ביקוש אלא כי אין היצע. ואשכרה עמדנו בפקק!
אז כדי להבטיח שהמגמה הנוראית הזאת של התחדשות ופריחה בעמק תיעצר לאלתר סיכמנו פה את כל הסיבות מדוע בשום פנים ואופן לא כדאי להגיע לאזור. לא בקיץ, לא בחורף, לא עכשיו ולא אחר כך. עדיף טוסקנה.
קטיף שזיפים
* הכול רחוק. המכולת והסופר, הטיול הרגלי, הטירה, המחלבה, אין פה שום דבר שמתרחש פחות מחצי שעה נסיעה ולפעמים גם שעה וחצי. נכון שהנסיעה כולה תהיה דרך נופים עוצרי נשימה, מפלים שוצפים לצד הכביש ואוויר רענן וקריר, אבל מי שסובל ברכב לא ישרוד פה.
* הונאות על ימין ועל שמאל. באתר התיירות של עמק אאוסטה המליצו על המכוורת ב-Cherolinaz, פרציונה קטנטן ביישוב וראייס שעל רכס הצ'רוויניה. עושים פה הדרכות מקצועיות על פארמה קולטורה, משחקי צפרות עם ילדים ולומדים על חיי הדבורים. הגענו לשם. סניור ג'ובנוני, הדבוראי, איש מבוגר שאוהב את הדבורים שלו כל כך, שהוא סידר לעצמו בקתה על הנוף, מלאה כוורות שפונות החוצה אבל שקועות לתוך קיר הבקתה. הדבורים לא יכולות להיכנס לתוך החדרון שלו אבל הוא יכול לראות ולשמוע אותן. הוא יושב שם על כיסא ימים שלמים ומקשיב ל"מוזיקה די אפה" - מנגינת הדבורים. הדבש שלו, המיוחד, מפרחי האזור (דבש פרחי תימין - וואו!) באמת מופלא באיכותו. אבל להגיד שיש פה הפעלות צפרות לילדים ולתאר את המקום הקטן השקט והנידח הזה כצומת של פעילות משפחתית זה יהיה, איך לומר, מעט מוגזם.
המכוורת ב־ Cherolina
(צילום: רותי רוסו)
כך גם לגבי פסטיבל הטנגו השנתי הבינלאומי עם רקדנים מכל העולם שהתרחש בסנט וינסנט והתגלה למעשה כמו מסיבת הסיום השנתית של החוג במתנ"ס (הלא-גדול) של צלע ההר. חמוד. בהחלט. העברנו ערב מוזר ומצחיק.
מוזיקה די אפה במכוורת
(צילום: רותי רוסו)
* הם לא מדברים אנגלית פה. הניב המקומי הוא סוג של יידיש ואלדוסטנית - מן שילוב בין איטלקית לצרפתית שלא איטלקים ולא צרפתים מבינים, מה שמאפשר לחבורה המתבודדת של העמק להקצין עוד יותר את בדידותה. ייאמר לזכותם שברגע שתגידו להם שאתם לא מדברים טוב איטלקית הם יענו מיד במונולוג מאוד מהיר וארוך כדי להמחיש לכם שאתם באמת לא מבינים מילה.
* האוכל הוואלדוסטני. המסעדות המקומיות מגישות אוכל מקומי והמשמעות היא שהכול בעצם מוקרם עם פונטינה. לקח לנו שנים ללמוד לאהוב את הגבינה הזאת שהריח שלה הוא שילוב מרתק בין גרביים משומשות לכלב זקן רטוב. באיטליה נשבעים שזאת הגבינה האהובה ביותר על הילדים המקומיים. הילדות שלנו לא מוכנות להיות עם הגבינה באותו חדר. אם תרצו סטייק ואלדוסטני תקבלו סטייק עם פונטינה. אספרגוס ואלדוסטני - אספרגוס עם פונטינה. נכון גם לגבי מרק, ניוקי, פטריות או כל דבר אחר, למעט הפולנטה. דווקא הפולנטה המקומית היא לא עשירה (כמו נגיד הפולנטה של מחניודה) ועשויה מקמח תירס גס, לבנבן-חום-כחלחל, עם טעם אדמה חזקה. והם לא מטביעים אותה בחמאה או בשמנת.
* ההזדקנות של אירופה ניכרת פה בכל פינה, אם כי גם זה מתרופף עם בואם של התיירים. המחוז הזה לא מציע שום הזדמנות כלכלית אמיתית ולכן לא הגיעו הנה מהגרים או מבקשי מקלט. הדור הצעיר ברח מפה ולא רואים כמעט ילדים או בני נוער. מצד שני, השמרנות המבוגרת והיעדר המהגרים עושים את הנסיעה מתוחה פחות לקהל ישראלי. כמעט שלא היו כאן הפגנות פרו-פלסטיניות ולמעט דגל ישן ודהוי אחד שראינו בפרברי אאוסטה עצמה לא ראינו דגלי פלסטין. בטורינו הסמוכה, שעה נסיעה, המצב שונה לגמרי.
* * *
ואם בכל זאת אבדה עליכם דעתכם והחלטתם לבוא, הנה כמה המלצות של אי-עשייה נפלאה:
* אגם ארפי. מסלול הליכה מפעים ביופיו של שבעה ק"מ (הלוך-חזור, כל כיוון שלושה ק"מ וחצי), עם עלייה אחת או שתיים מאתגרות אבל בסך הכול הרוב מאוד נוח, ובקצה אגם שיופיו מסחרר בגובה 2,000 מטר ומשהו והמון מקום לפיקניק. תביאו איתכם סלמי טוב ולחם טוב וחרדל (וסוודר - למעלה קריר או קר), מחצלת וספר. אתם לא תרצו לעזוב. כמובן שאיש לא משאיר אחריו זבל והשביל והאתר מצוחצחים.
* המחלבה לו קופפן ב-Chambave. זה המקום להתאהב בגבינת הפונטינה העדינה שלהם (תבקשו פונטינה צעירה) ובגבינת טום-דולצ'ה נהדרת. יש בחוץ עדר עיזים מפונקות וחברותיות שגם מהחלב שלהן מכינים גבינה, ויש יוגורט מקומי שלא טעמתם בחייכם עושר כזה בלי הרבה שומן, ומחסן הגבינות שכדאי לבקש להציץ בו, או לנסות לתאם סיור.
המחלבה ב־Chambave
(צילום: רותי רוסו)
* איפה לישון? נגיד לכם בעיקר איפה לא. לא באאוסטה, לא בקורמאייר המתוירת וגם לא בצ'רוויניה. חפשו Airb&b במקום גבוה, מלון בקונייה או בסנט וינסנט המתוקה, או בפניס או מורז'ה. למעשה כמעט כל מקום למעט העיירות העמוסות שציינו יהיה פנינה. ייתכן שתאהבו גם את שלושתן, אנחנו פחות.
* הגלידרייה והמאפייה של בוצי בנוס, בדרך לאאוסטה. הגלידה הטובה ביותר בעמק ולא חסרות פה גלידריות נהדרות, ומאפים שמגישים רק בבוקר ויגרמו לכם לבכות. החמאה בבצק העלים מקומית, התענוג בינלאומי. Buzzi. על הדרך תרכשו באצ'י די נוס. עוגיות המקום. מתנה נהדרת למישהו שאתם אוהבים.
* פיצריית אי-שאולה. iSaulle. פיצה נאפוליטנית אמיתית עם שוליים תפוחים של משפחת סאולה. חבל לנו סתם להוסיף. היא הטובה ביותר באיטליה, לא רק במחוז.
* יש פה מקומות מאסט שאנחנו בכוונה לא מונות כי תמצאו אותן בכל מדריך - שמואה, פילה, הטירה של בארד (ובכלל טירות), שוקי העתיקות והמדרחוב של אאוסטה. יש עוד הרבה אבל לא צריך אותנו כדי למצוא אותם.
* ביקור בסופר הענק - גרוס צ'ידאק Gros Cidac. תפנו לו חצי יום. מוקדש לתוצרת מקומית ותוצרת איטליה אבל הוא נחשב מהגדולים באירופה. באמת חוויה.
* חולצות פשתן גבריות בדון ג'ון במדרחוב. נכון שזה לא ממש אוכל, אבל שלוש חולצות פשתן יפהפיות ב-100 יורו זה דיל ששווה לשנייה לא לאכול בשבילו. גם הנשים התחדשו בחולצה גברית.
לברק פיקטה
המתכון האיטלקי הקלאסי קורא לחזה עוף מצופה קמח ופירורי לחם (מה שנקרא אצלנו - שניצל), שאותו מטגנים בשמן זית, ואז מוסיפים למחבת פרוסות של לימון, צלפים, פטרוזיליה טריה וקוביות של חמאה שמסמיכה את הרוטב. אנחנו הלכנו על לברק דווקא, דג ים או בריכה, זמין, עם טעם עדין ורמת שומן נמוכה. פידרנו אותו בהרבה קמח מתובל והוא נעשה פריך ושזוף בתוך שמן הזית. התוצאה - ארוחה מלאה בחמש דקות, עם סלט גדול ליד ולחם לנגב את הרוטב.
חומרים (לזוג):
4 נתחים של פילה לברק קטן או 2 של אחד גדול (בערך 120 גרם לנתח)
1 כוס קמח
2 כפיות מלח
1 כפית פלפל שחור
שמן זית בנדיבות (גובה 1/3 ס״מ במחבת)
1/4 כוס יין לבן (לא חובה)
לימון אחד פרוס לפרוסות דקות
לימון אחד חצוי מוכן לסחיטה ישירות למחבת
1/4 כוס צלפים שטופים, מסוננים וקצוצים גס
1/4 כוס פטרוזיליה טריה קצוצה
70 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות בינוניות
מלח ופלפל
הכנה:
1. שמים בקערה את הקמח עם המלח והפלפל ומערבבים.
2. טובלים את נתחי הדג בקמח מהצד של העור עד שהוא מכוסה.
3. מחממים במחבת גדולה מספיק להכיל את כל נתחי הדג או בשתי מחבתות את שמן הזית. כשהוא חם מוסיפים את הדג כשהעור כלפי מטה ונותנים לו להיצלות עד שהוא מקבל צבע חום יפה ורואים שבשר הדג שינה את צבעו מוורדרד ללבן.
4. מוסיפים למחבת את היין הלבן ומצמצמים דקה.
5. מוסיפים את פרוסות הלימון וסוחטים את הלימון החצוי.
6. מוסיפים את הצלפים ואת קוביות החמאה ומנערים את המחבת מדי פעם עד שהרוטב עוטף את הדג גם מלמעלה. אם האש חזקה מדי והנוזלים מצטמצמים במהירות, מוסיפים 1/3 כוס מים. זה יהיה בסדר.
7. מתבלים במלח ובפלפל ושוב מנערים את המחבת. הכל ביחד, מהרגע שמוסיפים את היין, צריך לקחת בערך 6-7 דקות.
8. שמים פטרוזיליה ומגישים מיד בתוך המחבת.
ריבת שזיפים קלילה
גבריאלה השכנה והמורה לאיטלקית נחתה אצלנו עם ארבעה קילו שזיפים קטנטנים, צהובים ואדמדמים מהעץ שלה. תנובה משוגעת שכבר אין לה מושג איך לתעל. הטעם שלהם מתוק בהתחלה ואז חמוץ שכל הפנים מתכווצות והגוף רועד. עונג צרוף.
עשינו בכולם חריץ קטן וכיסינו בסוכר (ביחס של חצי קילו סוכר לקילו פרי) ואז סגרנו את הסיר כי זבובי העמק ידועים בחיבתם הגדולה לצלילה קטלנית בסירי ריבה. השארנו ככה ללילה, עם הסוכר, אבל בסוף מספיקה גם שעה. אתם תראו שהשזיפים מגירים נוזלים בכמויות. ורק אז העלינו לבישול.
חומרים:
2 קילו שזיפים בשלים ורכים
1 קילו סוכר
רוצים לגוון: 10 עלי דפנה או מקל וניל או צ׳ילי אדום חריף לאמיצים. אנחנו נגד להשתולל פה עם המצאות.
הכנה:
1. חורצים חריץ קטן בכל שזיף אבל לא צריך לגלען.
2. שמים בסיר ומכסים בסוכר.
3. מכסים את הסיר ומחכים שעה לפחות.
4. מעמידים על אש קטנה ככה כמו שהוא ומבשלים לפחות שלוש שעות.
5. מערבבים מדי פעם ומסירים את הקצף אם יש.
6. עם מסננת קטנה מוציאים את הקליפות והגרעינים.
7. מעבירים לצנצנות מעוקרות ומסמנים אותן היטב.
8. מחלקים במתנות בראש השנה כי מה יש לכם לעשות עם כל כך הרבה ריבה.
לדר שזיפים
הכנתם את ריבת השזיפים? עכשיו מוזגים על תבנית מרופדת בנייר אפייה שכבה דקה של הריבה בעובי 2 מ״מ. שמים בתנור על חום נמוך מאוד (70 מעלות) למשך לילה, ואז סוגרים את התנור וממתינים לייבוש והתייצבות בקירור. אם הלדר עוד לא התייבש (נגיד לא מדדתם ושמתם קצת יותר מ-2 מ״מ), אז מדליקים שוב את התנור לעוד שלוש שעות. כן, זה לוקח זמן. אבל בדיוק שנייה לאכול. זה מתסכל. תכינו ריבה - אותה בחיים לא גומרים.
