בואו רגע נשים בצד פוליטיקה כשהשם בית-שמש עולה, ונחשוב רק על סמבוסק. עדיף, לא?
כזה ישראלי עם בולגרית וסחוג, עם ניחוח של בושם אפייה טרייה ובצק שחום שמתפרק למיליוני חלקיקים קטנים כשלוקחים ממנו ביס. סמבוסק ביתי, עבודת יד, חריף, לוהט, ארוז בשקית נייר חומה שסופגת את השמן, ואני נלחמת בשיניים, ליטרלי, לא לסיים אותו, למרות שזה כל מה שבא לי בחיים. ליד הקופה של מאפיית אחים סחראי בכיכר נוימן בעיר בית-שמש, מאפייה משפחתית של 40 שנה, מהמוסדות הוותיקים בעיר, יש גם לאפות גדולות חמימות. מאחור, במקרר, עשרות עוגות אירועים עגולות וחגיגיות מקושטות בהגזמה.
איפוק, רותי. היום רק התחיל.
לא. לגמור. את. הסמבוסק!
בחוץ השולחנות עוד די ריקים. כמה קבועים יושבים שם עם עיתון ולא עם סלולרי, מלכסנים מבט. זרות.
אני מתיישבת. ניגש אליי בחור חרדי די צעיר עם ילדה מבוישת.
״ראיתי שפירסמת שתהיי פה, והבת שלי ממש רצתה להכיר אותך״, הוא אומר לי בקול נבוך.
אני קצת מופתעת. ״נו, ואת אוהבת לבשל?״, אני חוקרת.
״לא״, היא חורצת ומנסה לסיים את השיחה.
בינתיים הוא מתיישב. הוא ביקש שלא אפרסם את שמו. ״חופש גדול״, הוא אומר בחיוך מתלונן, סימן ההיכר של כל ההורים בסוף אוגוסט, ״אז היא באה איתי לעבודה״.
הם מוציאים מתיק הבד ספר שלקחו מהספרייה. ״בני ערובה״ - קומיקס חרדי של הסופר הפורה אברהם אוחיון, הפעם על סופר-הירו שהוא מדען חרדי בניו-יורק.
הוא מספר לי על עצמו עוד לפני ששאלתי. אני רואה מיד שהוא רוצה שאני אדע. באוקטובר 2023 הוא התייצב בבקו״ם והתגייס. כתוצאה מכך העיפו את הבן שלו מהמסגרת. הוא משכיל והוא עובד. גם אשתו. והוא בעיקר בודד בקהילתו.
השעה 11 בבוקר והשאלה עולה לראשונה.
למה אין עדיין הנהגה חדשה לחרדים שרוצים לעבוד, רוצים רווחה כלכלית, רוצים לימודי ליבה לילדים שלהם ועתיד שכולל תורה ומצוות אבל גם חופשה בחו״ל ורכב עם מזגן?
״זה מסובך״, הוא משיב, ״הקהילה החרדית מפוצלת למיליון זרמים וחסידויות״.
עוד נחזור לזה.
ברוכים הבאים לבית-שמש.
בית-שמש כיכבה בכותרות לאחרונה בכל הקשר קשה אפשרי - טיל בליסטי ישיר מאיראן, רצח מצמרר של ילד קטן בידי שכן, תהליך התחרדות מואץ וחסר תקדים שהפך עיר של 200 אלף תושבים – 75 אחוז מתוכם חרדים – למעבדה הדמוגרפית של העתיד הישראלי. ולאחרונה, בדיוק סביב הביקור שלי, בהפתעה קמה גם רשימה חדשה שרצה לכנסת. מפלגה של חרדים מזרמים שונים, כולם צעירים, שמדברים על עתיד ועל שותפות וגיוס. אני שומעת עליה רק בסוף הסיבוב, בלילה, אבל סוגיית הוואקום המנהיגותי של החרדים הצעירים צפה ממש מהביס הראשון של הסמבוסק.
הביקור שלי בבית-שמש הוא חלק מסדרה פרטית של סיורים שלקחתי על עצמי בחודשים האחרונים, אחרי שלוש שנים לתוך מלחמה אינסופית, אחרי שחילקתי פה עם ארגון המטבח המרכזי העולמי 2 מיליון ארוחות, בעיקר בפריפריה, כשאנחנו עומדים מול עוד מערכת בחירות שעלולה להיות אלימה. הדרך היחידה בשבילי להבין מה קורה פה באמת היא אקטיביזם קולינרי פשוט: לצאת לשטח, לפתוח שולחן, לשאול שאלות דרך הצלחת. התחלתי בקריית-גת, עברתי באופקים ואז במגדל-העמק. מסעדות, בתי קפה, יצרנים קטנים וגדולים, ואנשים, פשוט אנשים.
באתי לשאול בפה מלא את השאלות הכי קשות, על נטל, כלכלה וגיוס, אלא שבמקום מונולוגים מתגוננים, שמעתי ביקורת פנימית על המגזר, על ההנהגה ועל העסקנות, חריפה מכל מה שתשמעו באולפנים. ושם, בין סמבוסק רותח של פעם לסושי סלמון קרנץ׳, בין פיתה איטלקית וסיר צ'ולנט של חצות, אפשר היה לשמוע את צלילם השקט של גלגלי מהפכה כשהם מתחילים להסתובב.
לאן היא תיקח? כטבען של מהפכות יודעים רק איך הן מתחילות.
היא בוודאות לא תעבור בשקט.
התחנה הבאה בסמיכות פיצה סנטר. ״יש כבר פיצות חדשות, מתוחכמות יותר בעיר״, מסבירים המקומיים לפני הביקור, ״אבל אי-אפשר לבקר בבית-שמש בלי להגיד שלום למאיר אביטן בפיצה סנטר. כולנו גדלנו אצלו״.
מאיר פה כבר מעל 20 שנה. בעבר הפעיל פיצריות בתל-אביב ובמרכז, אבל בסוף הגיע הנה בגלל המשפחה של אשתו.
הפיצה פה ישראלית אסלית. בצק עבה, גבינה צהובה, שקית תבלינים. לא, זו לא קולינריה איטלקית, אין פה התפחה איטית וגם לא מוצרלה. יש פה מין יצור כלאיים שנולד כדי להתאים לטעם הישראלי.
אני ממשיכה לפלאפל בר-שלום, עוד מוסד של פעם, של בית-שמש שזוכרת את עצמה לפני המגדלים וההתרחבות העצומה. 42 שנה הם פה, הפלאפל אותו פלאפל, רק הקהל השתנה.
אמא צעירה עם חמישה ילדים, הגדול נראה בגילה, שואלת אותם באנגלית מה ירצו לאכול.
גם לה כתוב סוף אוגוסט על הפרצוף בחמש שפות.
לולה, בעלת המקום, מכניסה עוד ועוד ערימות של צ׳יפס לשמן הרותח. הוא מקבל צבע כל כך יפה, כתמתם, מתקתק. היא מעמיסה על פיתה ושמה במתקן על הדלפק. עוד מעט יבוא שליח. כל התור מתאפק לא לדחוף יד לפיתה הזאת.
״אני פה מהיום הראשון״, היא מספרת. המקום שלה ושל בעלה. הם לא ילדים כבר, אבל אין שום סימנים של עייפות בקרב הסלטים. המלפפונים חתוכים כמו בדידים (״עם מכונה״ היא מתוודה). החריף הירוק ביתי. ואוי כמה שהוא טוב. הפיתה רכה.
״קחו״ היא מגישה לכולם כדור פלאפל טרי ורותח. הוא קטנטן וצהבהב, פריך באופן קיצוני. נהדר.
של מי המתכון?
״שלנו״, עונה לולה ומצביעה על בעלה שבמטבח.
פלאפל בר־שלום. בלי שום סימני עייפות
״יו, מה את עושה בבית-שמש?!״ עוצרת אותי ברחוב אישה זרה, נשענת על מקרר הארטיקים במכולת-פיצוצייה גדולה, מוארת ומשודרגת במרכז המסחרי הישן. אני מנסה להסביר: אוכל. אנשים.
״נו, אז למה שלא תבואי אליי תכיני איתי אוכל לשבת?״
הזמנה שאי-אפשר לסרב לה.
עליזה היא ילידת בית-שמש, אישה יפה עם חיוך כובש וגומת חן, אמא לארבעה בנים בוגרים. שלושה עוד גרים בבית, אחד, הגדול, סטארטאפיסט מהוד-השרון, בדיוק בא לעיר.
בתוך עשר דקות היא מפרטת את העץ המשפחתי המסועף. שורשיו עמוק ביישוב וענפיו נפרסו בכל שכונותיה. היא גרה בבניין קטן ברחוב צדדי ושקט בחלק הישן של העיר. אבל הדירה בהירה ומרווחת. דופלקס.
יש בדירה שני מטבחים, ושניהם פעילים.
התאהבתי.
המטבח הקדמי עמוס בקניות. המטבח האחורי, התחיל כמטבח טיגונים במרפסת סגורה, עמוס הכנות. אני מקבלת סיור מאוד מקיף שכולל גם מגירות.
המשפחה לאט מתאספת בסלון. כלום קשורים מאוד לעליזה ובוודאי גם לסירים שלה.
עם עליזה בביתה. שורשים עמוקים וענפים מסועפים בעיר
הכל תזזיתי, נושאי השיחה, ההכנות, האנשים שנכנסים לדלת ויוצאים ממנה. בין לבין אנחנו מכינות קציצות בשר, מארגנות נתחים טריים של טונה, פורקות קניות. הפלפלים הקלויים לשבת כבר קלופים. יש ריח טוב באוויר של ניקיון ואוכל. אפילו שיום רביעי. איזה כיף.
הפרידה נרגשת ועליזה יוצאת מגדרה ומעמיסה עליי שקית עם דברים:
• קציצות דגים (מתכון בהמשך)
• סלט מבושל - יעני מטבוחה חריפה של אחותה
• בקלאווה
• כנאפה סולת
• ממתקים מהחתונה של הבן הצעיר
• שרוול כוסות חד-פעמיות
• שתי סוכריות מהחתונה, ברכה לזיווג לבנות שלי
עליזה, ביקר לי, אני אוהבת אותך.
אין מקום שמתאר את מה שמתרחש בעיר בשנים האחרונות יותר מ-SMOKIN T'S & SASHIMI, מסעדה מהירה שמציעה בשרים מעושנים בסגנון אמריקאי וסושי. ביחד ננצח. החוויה נולדה מאיחוד של שני מותגים שפעלו בעיר והחליטו לשלב כוחות תחת גג אחד. התוצאה - תבחרו איזה רול תרצו ליד ההמבורגר שלכם.
וכן, גם המקום הזה הוא תמונת מראה לקהל החדש של העיר המתפתחת במהירות שיא: המון עולים חדשים מאמריקה - הצפונית, המרכזית והדרומית - המון קהל צעיר שרק בא לו סושי וסשימי, ומהפכנות שקטה שתוצאותיה רועשות. לקחתי לחמנייה עם בשר מפורק ברוטב ברביקיו. הבשר היה רך מאוד, עסיסי, הרוטב דביק, מתוק ומלוח, עז טעם ומאוד-מאוד אמריקאי. גם בכמות. למעשה מעולם לא טעמתי בארץ משהו שהזכיר לי כל כך את הטעמים של ארצות-הברית.
ומה עם הסושי? יש מקום לשיפור (תחליפו אצות חברים וגם סיר האורז לא פיקס), אבל הרול היה יפה ומוקפד, הדג טרי, והשילוב בין העולמות כל כך מפתיע ועם קריצה של הומור, שחבל לעסוק פה בשיפוט. זאת לא תוכנית ריאליטי, זאת המציאות.
דברים חדשים קורים בבית-שמש, גם באוכל, והקהל פה משכיל, עובד, מדבר בשפה של העולם הגדול, ומסרב להידחס לתבניות של העסקנות הישנה.
SMOKIN T’S & .SASHIMI דברים חדשים קורים בבית־שמש
אביגיל מגיעה ומתיישבת. יש לה עיניים בוהקות ומבט אמיץ. היא באה במיוחד לפגוש ולדבר איתי.
היא בת 23, מתכנתת. עוד לא נשואה. בקהילה שלה זה חתיכת עניין.
היא מניחה על השולחן טלפון חצי טיפש. מסבירים לי אחר כך שזאת אמירה אצל חרדים שנועדה להגיד - אני שמרנית. אולד-סקול.
ומנגד היא מספרת שיש לה בגרות מלאה עם 11 יחידות מחשבים, עם מתמטיקה ואנגלית.
11 יחידות מחשבים? מה למדת?
תכנות.
היה קשה?
לא ממש.
כמה תלמידות היו במגמת המחשבים?
עשרים ומשהו.
וואו, זה לא טריוויאלי.
אל תתחילי איתי עם פמיניזם. אין יצור בעולם שנדפק יותר מהפמיניזם מהאישה החרדית. צריכות הכל. מפרנסות לבד. מגדלות לבד. הכל לבד. אכלנו אותה.
למי תצביעי בבחירות?
פייגלין.
מה עם המפלגות החרדיות, יהדות התורה, אגודת ישראל?
לא רלוונטיים.
הגעתי לפיצה ויואצ׳ה, פיצה איטלקית לפי הספר, עם בצק איטלקי והתפחה איטית, בועות בצק פריכות אדירות, שחורות כפחם, טאבון לוהט ומוצרלה טובה. גם התפריט מציע סוגים של פיצה ביאנקה, פרמזן, בזיליקום. חורג הרחק מפיצה עם זיתים.
רועי חיימוף, בעל המקום, הוא ממשפחה לבנונית טריפוליטאית. הצד הלבנוני עבר בנדודיו לצפון איטליה והשתקע בה. הצד הטריפוליטאי לדרום איטליה וסיציליה. ככה שהוא סוחב הרבה מאוד רוטב עגבניות וקפדנות איטלקית מכל הכיוונים. את הבצק הוא פיתח במשך שנים של ניסיונות והתוצאה מצדיקה את המאמץ.
היא כל כך טובה שגם אחרי סמבוסק, פלאפל, פיצה, נשנושים אצל עליזה, לחמנייה עם בשר מפורק וסשימי, אכלתי שלושה משולשים כולל הקראסט.
לפיצה מגיע אלי גולדברג. תושב השכונה, אמריקאי בן 26, אבא לשניים, חרדי, יועץ פיננסי בחברה בינלאומית גדולה. וכן, גם עשה צבא. הוא פודי רציני, עם יד קפדנית לסשימי ודיוק של קונדיטור.
הוא מספר על השירות הצבאי, מספר על המחיר ששילם. ומתוודה ״הייתה לי מחשבה להיכנס לפוליטיקה המקומית, אבל קצת ריחרחתי והבנתי שזה לא בשבילי. עסקנות״.
כבר לילה. השמש יורדת והטמפרטורה צונחת איתה. ההבל הלח של הצהריים מתחלף באוויר הרים צלול ורוחות קרירות. עצרתי לבירה מקומית קצרה בבר-טוב, אולי הבר האמיתי היחיד בעיר, קהל מגוון, אבל בעיקר חרדים. ומשם אני ממשיכה לשיא של היום.
איך סוגרים מסע של בליסה אינסופית ואנשים? יש רק דרך נכונה אחת: צ׳ולנט.
בבובעס ביר באזור התעשייה פתוח ברביעי ובחמישי עד השעות הקטנות של הלילה. בחמישי מפורק עד אפס מקום, אברכים נשארים שם לפעמים עד חמש בבוקר. ברביעי רגוע.
בכניסה צ'ולנט ענק, שחור ומהביל פולט אדים בריח של בשר שמן, תפוחי אדמה שנמסו לתוך עצמם, שעועית ופלפל שחור חריף. לידו בירה קרה מהחבית.
ג׳ינג׳י, בעל המקום וגם השף, פותח שולחן. צ׳ולנט כבש עשיר, בריסקט כבוש, אסאדו בבישול איטי מפורק, קוגל ירושלמי ויאפצ׳וק, הפאי רועים של המטבח האשכנזי הונגרי, שילוב בין קיגל תפוחי אדמה לבשר. אה וכבד קצוץ וחלה כמובן. שלא יחסר.
אנשים נאספים לשולחן. מהעיר, מהסביבה, מהמסעדה. השיחה רצה. בשולחן יושב אברהם. חבר דרך טוויטר, הרשת שדרכה הכרתי רבים מידידי החרדים. הוא בן 45, סבא לנכדים, רטוריקן חד, רהוט, כריזמטי ובטוח בעצמו. הוא מספר לי שלפני שנתיים תמך ברשימה חרדית חדשה שרצה בבחירות המקומיות.
מה אופייה של הרשימה החדשה? אני שואלת. למי היא מיועדת?
והוא עונה בדיוק את התשובה שחיפשתי כל היום. בית פוליטי לאלה שרוצים לשלב תורה ועבודה, שמצפים ממי שלא לומד להתגייס, ורוצים חינוך ולימודי ליבה (בנוסף, לא במקום) ורוצים בגלוי רווחה.
מה שם המפלגה?
“’דרך’”, בראשות מוטי לייטנר״.
ואיך היה להם בבחירות המקומיות?
״לא רע. נכנסו שני נציגים למועצה של 25, וגם זה הפתיע. בכנס הראשון שהם אירגנו תמכו בהם רק ארבע קהילות, וגם זה בחשש ובחשאי ומה יגידו ואיך זה יתקבל. לאחרונה הם עשו עוד כנס, הפעם הגיעו 40 קהילות. זה כבר ברור שיש פה אירוע. והתוכנית שלהם להתרחב לרשויות חרדיות נוספות ומשם להגיע בעוד מערכת בחירות אחת או שתיים גם לכנסת”.
גם אברהם חוזר על מה שתופס אותי כל היום מכל מקום, לא חשוב את מי אני פוגשת. הם צעירים. יש להם כוח אלקטורלי אדיר שהולך וגדל בקצב הילודה, והם חיים עם וואקום מנהיגותי שבמשך שנים פסל את הצרכים והביקורת שלהם על הסף. מי שאיים על ההגמוניה של הצמרת החרדית הפוליטית גינו אותו כאויב, מתחלן, עזב את הדרך, פסול. ככה שומרים על ציבור שקט וממושמע וצייתן. אבל כשהציבור ענק, והוא הולך וגדל, נעשה קשה מאוד למשמע אותו או להשתיק. והוא גם בעצמו כבר מתבגר ומתחיל לקחת את המושכות הניהוליות אליו.
אברהם הוא לא ליברל. האינטרסים שלו הם האינטרסים של המגזר שלו. הקאנטרי החדש שכולם רבים עליו? מה פתאום ימים מעורבים. אנחנו חרדים פה. רק בהפרדה. אבל הוא גם בטוח בעצמו, בדרכו, ובצורך האמיתי של הציבור החרדי הצעיר.
אני לא מאמינה אבל אני מעמיסה על המזלג עוד יאפצ’ק ועוד חתיכה מהקיגל איטריות ועוד ביס אחרון מהכבד הקצוץ וג׳ינג׳י מוציא קינוחים ואני אוכלת גם מין אגוזי קפוא, וזה די עצוב אבל ממש טעים לי ואני לוקחת ביס נוסף.
23:30 בלילה. אני מגיעה בזחילה לתחנה האחרונה: העצלן. פאב חברתי שלא למטרות רווח שמפעילים סטודנטים, כולם תושבי בית-שמש. אף אחד לא חרדי. אין נפש חיה בבר והם אומרים בהתנצלות שבחמישי בערב מלא עד אפס מקום. שותפות גורל עם בובעס ביר. הם עושים פה הופעות חיות, משדרים משחקים, מארגנים ערבי נושא. מקום קטן וחמוד ממש במרכז העיר. לא ברור עד הסוף מי הקהל שלו, כי החרדים לא מגיעים לשם, והחילונים והמסורתיים מבוגרים והם הולכים ומתמעטים. אבל הגחלת המתוקה שלהם בוערת. חבורה איכותית ונחושה. אולי יצליחו למשוך אנשים מבחוץ?
שלושה ימים אחרי ואני עדיין חושבת על המהפכה המרתקת שמתחילה להתרחש בבית-שמש וכיצד ומתי היא תחלחל למקומות נוספים ותשנה פה משהו מהיסוד. בערב אני מדליקה טלוויזיה. מוטי לייטנר, יו״ר רשימת ״דרך״ שנכנסה למועצה של בית-שמש, עומד שם מול המצלמות. הם החליטו לרוץ לכנסת. מהמרים על כל הקופה. אני יורדת על מסאפן צבעוני מהחתונה של הבן של עליזה, ומתפללת בשבילם. ובשבילנו. שתהיה לנו שנה טובה, שנה של אומץ, של מורכבות, ושל שולחן אחד גדול שכולנו נוכל סוף-סוף לשבת סביבו.
הקציצות של עליזה
עיבוד למתכון הפשוט והנהדר של עליזה לקציצות של שישי.
אין בהן פירורי לחם, רק תפוח אדמה מגורר ורוטב מתובל. בסוף זורקים על הכל כוסברה טרייה ויש לכם סיר מהמם למשפחה.
החומרים:
1.4 קג בשר טחון דק
3 בצלים קלופים
1 תפוח אדמה קלוף
½ צרור פטרוזיליה
⅓ כוס + ¼ כוס שמן
1 כפית גדושה ראס אל חנות או תבלין לקציצות
1 ו-½ כפיות פלפל לבן
3 כפיות כורכום
2 גבעולים בצל ירוק פרוס
2 כפיות סוכר חום
¼ שורש סלרי קצוץ קטן
מים רותחים
מלח
כוסברה להגשה
הכנה:
1. פורסים דק שני בצלים. מטגנים אותם בשמן (בערך ¼ כוס) עם הסוכר החום עד שהם רכים ומקורמלים.
2. קוצצים דק (עליזה משתמשת בקוצץ חשמלי) את תפוח האדמה, הבצל הנוסף והפטרוזיליה. מוסיפים לבשר יחד עם השמן, הבצל הירוק, הראס אל חנות, ½ כפית פלפל לבן, 1 כפית כורכום ו-1 כפית מלח. לשים היטב חמש דקות. מכדררים לקציצות אחידות בגודל כדור פינג פונג.
3. שמים את הבצל המטוגן בקסרול או במחבת רחבה עם שוליים גבוהים. מוסיפים את הסלרי הקצוץ, 2 כפיות כורכום, כפית פלפל לבן ומים רותחים בערך עד שליש גובה השוליים.
4. מוסיפים בזהירות את הקציצות ומבשלים ברתיחה עדינה כחצי שעה עד שהבשר מבושל מבפנים והרוטב הצטמצם. אם האש חזקה מדי והנוזלים התאדו מוסיפים בעת הצורך מעט מים רותחים.
5. מפזרים כוסברה קצוצה ומגישים.
הקציצות של עליזה
