הירקן אילן איטח גדל בין הבסטות של השוק בשדרות. כבר בגיל 12 הוא עבד בבסטה לצד אבא שלו, ובגיל 15 כבר היו לו משאית קטנה ושני טנדרים, והוא העסיק את ילדי השכונה. את אימפריית הירקות והפירות שלו איטח הצליח להביא גם לעזה, כמייבא הפירות הבלעדי לתוך הרצועה. "יש בעזה ירקות אבל אין להם פירות – והם צרכני פירות גדולים", מסביר איטח, "כל מה שהישראלים לא רוצים, סחורה סוג ב' או מה שיצא קטן, רך ונראה פחות יפה, הייתי שולח לעזה, ככה למעלה מעשרים שנה. היו קוראים לי 'אילן עזה'. עד 7 באוקטובר כל תפוז שהיה נכנס לשם היה ממני".
לאחר הטבח ופרוץ המלחמה, אשתו וילדיו הקטנים פונו לבית מלון בים־המלח, בנו הבכור פונה לתל־אביב, והוא נשאר בשדרות. "יעקב, הבן שלי, ראה בתל־אביב חנות ריקה ברחוב אלנבי עם שלט 'להשכרה'. הוא התקשר אליי ואמר: 'אבא, בוא נפתח פה חנות'. אמרתי לו: 'מה לי ולתל־אביב', אבל הוא רצה לחזור לעבוד, ולמען האמת גם אני. שדרות מתה. היא מחוקה, אני חושש שהיא לא תחזור לעצמה לעולם. היינו חייבים להתפרנס", הוא מסביר. בשארית חסכונותיו הוא שילם על החוזה, ובאמצע דצמבר כבר פתח את חנות הירקות שלו ברחוב אלנבי 13. "לתל־אביב הגענו על אדים של חיים", מודה איטח, "הפרנסה עדיין לא טובה, אבל זה בעיקר לנפש, לחזור לעצמך".
2 צפייה בגלריה
אילן איטח ובנו יעקב: העביר את הירקנייה משדרות לתל אביב
אילן איטח ובנו יעקב: העביר את הירקנייה משדרות לתל אביב
(צילום: עוז מועלם)
2 צפייה בגלריה
אילן איטח: העביר את הירקנייה משדרות לתל אביב
אילן איטח: העביר את הירקנייה משדרות לתל אביב
למעלה: אילן איטח ובנו יעקב. "אמרתי מה לי ולתל אביב?"
(צילום: עוז מועלם)
אבל הביטחון האישי והכלכלי של משפחת איטח נפגע לא רק מהמלחמה. "אנחנו חווים את זה כבר עשרים שנה", הוא מספר, "עשרים שנה של טילים, כל פעם סוגרים את השוק, וכל פעם אנשים מפחדים להגיע, גם אחרי שהוא כבר נפתח. הבן שלי לא רוצה לחזור לשדרות, אבל אני לא עוזב את שדרות, אין סיכוי שאעזוב את העיר".
שדרות ידועה כמעוז של הליכוד, שם נתניהו התקבל תמיד בחיבוקים וחיוכים, אבל לא עוד: "הייתי ליכודניק כל החיים", מסכם איטח, "תמיד הצבעתי לנתניהו. האמנו לו, אבל עכשיו הוא אשם. השרלטנות וההפקרות התחילו למעלה, מביבי. אכלתי אתמול פלאפל עם כל הביביסטים הכבדים, ואני אומר לך שהוא יתקבל פה לגמרי אחרת בפעם הבאה שיגיע לביקור בשוק בשדרות".