את הריאיון הראשון לכתבה הזו עשיתי בתחתונים. זה אולי נשמע מעט מוזר, אבל זה לא כל כך מפתיע בהתחשב בעובדה שיצאתי מגבעתיים למטה יהודה על האופנוע ביום חורפי וסמכתי על מזג האוויר. ובאמת, עד כקילומטר מקיבוץ נתיב הל"ה, שם הייתה התחנה הראשונה שלי בכתבה, השמיים היו אומנם אפורים אבל שיתפו פעולה. ואז, משום מקום ובלי להודיע מראש, תפס אותי בקילומטר האחרון גשם כבד. אל הקיבוץ המנומנם כבר נכנסתי רטוב כולי. ועכשיו מה עושים?
הסיבה שבגללה בכלל יצאתי מהבית היא אירוע האוכל השנתי "אביב של אוכל כפרי במטה יהודה" (השנה נזהרים שלא לקרוא לזה פסטיבל). שלושה סופי שבוע של קולינריה, אנשים וטבע במטה יהודה, שמתחילים ב־21 במארס ויתקיימו בכל סוף שבוע (חמישי, שישי ושבת) עד ל־6 באפריל.
אני מכיר היטב את הפסטיבל הזה שמתקיים כבר 24 שנים, והוא אחד האירועים המקסימים. תושבים מכל האזור שפותחים את בתיהם ומארחים לארוחות שהם מכינים, בחצרות, בגנים, בבתים. ארוחות שבהן שני הצדדים מתענגים על המפגש הבין־אישי, על חוויית האירוח וההיכרות ועל האוכל כמובן. ויש אוכל נהדר, תאמינו לי. השנה האירוע הוא בסימן חיזוק העסקים המקומיים, קידום עסקי מילואימניקים וחיבורים קולינריים מיוחדים עם אנשי קולינריה מהנגב המערבי. 87 עסקי אוכל מקומיים ישתתפו ומגוון הארוחות העצום כולל פיצות ביתיות נדירות, ארוחות שף, ארוחה קווקזית, אוכל הודי ועוד.
אני מחנה את האופנוע בחצר של כפר האמנות האקולוגי ורטיגו ועושה הערכת נזקים. החלק העליון היה מוגן מתחת למעיל; יבש. החלק התחתון, אממ... פה יש לנו כבר בעיה. הנעליים ספוגות והמכנסיים רטובים. לא תיכננתי זאת, אבל למזלי הפסטיבל נערך בתוך בתים. וגם במרחב הכפרי, במבנים שבהם התמקמה קהילת האמנים מעוררת ההשראה הזו, שעיקר עיסוקה במחול, נמצא מייבש. זה מחול, אני משכנע את עצמי, הם רגילים לרקוד חצי ערומים, מוריד את הנעליים, הגרביים והמכנסיים, מפקיד אותם בידי אחת הרקדניות ומתיישב לשיחה עם עדי שעל, מייסד להקת המחול והקהילה הקסומה הזו.
ורטיגו: מחול וסדנאות
לעדי שעל ונועה ורטהיים, אשתו ושותפתו לפרויקט ב־30 השנים האחרונות, תלויות מעל המיטה שלוש מילים: אמנות, חברה וסביבה. באנגלית זה נשמע יותר טוב, אבל גם בעברית די ברור שהאמנות פה היא רק חלק ממה שהם עושים. זה התחיל בדואט לפני הרבה שנים והיום זו אחת מלהקות המחול הגדולות בארץ. כשהלהקה גדלה הם החלו לחפש בית שבו יוכלו להתמקם ובחרו באמצע הדרך שבין ירושלים למרכז סוזן דלל: קיבוץ נתיב הל"ה. בתוך נוף פראי וירוק בשולי הקיבוץ הם קיבלו שני לולים נטושים והפכו אותם לקסם של מקום. סטודיואים לחזרות, חלל מדהים להופעות, חדרים קטנים למי שמחפש מקום להתאכסן ובו משתכנים בעיקר רקדנים ואמנים שמחפשים מקום לברוח אליו, ומבנה קסום שבו מתקיימות סדנאות. הכול נבנה ביד ומחומרים אקולוגיים והכל מתחבר לידי קסם אחד גדול.
"מגיעים לכאן כל מיני אנשים, רקדנים אבל לא רק. ויש כאן סדנאות, לא רק שלנו. לפעמים אנחנו מייצרים את התוכן, ולפעמים אלו אנשים שמגיעים לכאן כקבוצה, למשל לסדנת מיינדפולנס, ואז אנחנו רק האכסנייה", אומר שעל. בתקופת הפסטיבל ייערכו במקום סדנאות שונות כמו טאי צ'י, מחול והופעות סטנד־אפ. זה אמנם לא יקרה בפסטיבל, אך לאורך השנה יש כאן מדי פעם בימי שישי הופעות עם ארוחה וזו נשמעת חוויה מעניינת. שעל אומר ש"יש כאן פורמט מבוקש שנקרא 'פוד אנד ארט' שקורה בימי שישי בבוקר. אנשים מגיעים ואני מספר להם קצת על המקום, על הכפר ועל מה שקורה כאן, ואז נכנסים לחלל המרכזי להופעה של להקת ורטיגו, שאחריה יושבים לארוחה עם הרקדנים. יש לנו שפית, אורית, שדואגת שהארוחה לא נופלת ברמתה מההופעה. זה יוצר מפגש ושיחה וחוויה נהדרת ואנשים חוזרים הביתה לשבת שמחים וטובי לב, אחרי שראו את הזיעה של הרקדנים ואכלו איתם ביחד". כדאי להתעדכן באתר של הלהקה.
בזמן שאנחנו מדברים המכנסיים והנעליים מספיקים להתייבש ואני יכול להמשיך את היום הזה, שרק הולך ומשתפר. ארבע תחנות יש לי בדרך, ובכולן מחכים אנשים נהדרים ושולחנות מלאים כל טוב. אני ממשיך לבית של צופית ואורי גלעד, לא רחוק משם בקיבוץ.
פיצה אצל צופית ואורי
בתוך גינה קסומה, שבמרכזה עץ זית ענק וותיק, מלאה בצמחים ופרחים, שוכן הבית הכפרי הקטן של צופית ואורי גלעד וממנו עולים ריחות מפתים של פיצה. אני מתיישב על שולחן קטן מתחת לעץ הזית ואורי מוציא את הפוקצ'ה הראשונה מהתנור. הבצק חם, אוורירי וקריספי. לידה הוא מגיש סלט קטן של עלי זעתר קצוצים עם שמן זית ומלח גס. נפלא. תוך כדי שאנחנו מנשנשים מגיעה הפיצה הראשונה, המכוסה בירוקים מהגינה. נעים וכיף פה, ובעיקר טעים. לפני שש שנים קיבלו צופית ואורי הזדמנות נדירה - לשמור על בית מבודד בטוסקנה. משם הדרך להתאהבות בפיצות הייתה קצרה. "מצאנו פיצרייה קטנה ופשוטה באחת העיירות ופשוט התאהבנו", מספרת צופית. לדבריה, "אורי אוטודידקט והוא התחיל לעשות ניסיונות. חומרי הגלם שם מדהימים וזמינים, והתחלנו ככה לשחק עם בצקים ולעשות פיצות. כשחזרנו לארץ דיגדג לנו לנסות, אז התחלנו בבריכה בקיבוץ. בחמישי בערב היינו מביאים את התנור ומכינים פיצה למי שהגיע לבריכה לשחייה לילית, ומשם זה התגלגל. התחילו להזמין אותנו לאירועים קטנים, לחגיגות בר־מצווה, ימי הולדת וכאלה. בשלב מסוים התעייפנו לנייד בכל פעם את התנור והחלטנו לעשות בכל חמישי פיצות בבית ואנשים מהאזור הגיעו ולקחו בטייק אווי. אבל חסר לנו המפגש עם האנשים, לשבת איתם ולהכיר. והפסטיבל זו הזדמנות מצוינת. אז בסופי השבוע נארח בגינה. אנשים יבואו, יישבו ונעשה ארוחות של פוקצ'ות, סלטים ופיצות".
צופית ואורי הם רק בית אחד מתוך עשרות שאליהם יוכלו להגיע חובבי אוכל וטיולים מכל הארץ כדי לפגוש בשפע האנושי, התרבותי והקולינרי של המועצה האזורית. יש למעלה מ־15 מקומות חדשים שיפתחו את דלתותיהם באירועים השנה, בין היתר, חגית דניאל מלוזית, בעלת עבר קולינרי מרשים בפריז ובבריסל עם "רומי בממלכת המאפים" בשיתוף פעולה עם ג'וליאנו ראש, שף וצייר המתמחה בבישול ברזילאי; שירלי משה, המלקטת ממוצא שתכין ארוחות ליקוט בשטח; בראנץ' טורקי־יווני ב"גינה של מיהל’ה" באביעזר ופנינות קולינריות חדשות בעין רפא, בהן הגריל הכשר של ג'יי־ג'יי שחזר לכפר מארצות־הברית ופתח לפני מספר שבועות מקום חדש; ההמבורגר של אדם, ותפריט צמחוני ב"קפרסקו".
לצידם ממשיכים המבשלות והמבשלים הוותיקים, ביניהם חוויה גיאורגית ביקב קדמא; אבי ויעל רוזנבוים שיגישו מנפלאות הגריל הארגנטינאי בשריגים; "נורה" - המלקטת ממושב מטע שמפתיעה בארוחת שמונה מנות מהטבע; עליה גבאי עם תבשילי כבש ובשר ראש מהמטבח המרוקאי; אורן שמואלי ממאפיית "ברדלי" בשריגים, שיארח את יצרנית הגבינות הטבעוניות מניר עוז "שוני" וגם אופה הולנדי שיגיע לאפות איתו; יפה אלוני בסירי קובה מהמטבח הכורדי ומרק הבשר של רמי, בעלה התימני ועוד.
יקב נבו משקם הנפש
משם אני ממשיך למושב מטע. שם מחכה לי נבו חזן, שהקים ב־2002 את יקב נבו הבוטיקי־משפחתי. מקור היין הוא בענבים איכותיים הגדלים בכרם במושב, אזור אידיאלי לגידול גפן יין. היקב מייצר כ־20 אלף בקבוקים בשנה ומתמחה בייצור יינות אדומים יבשים כקברנה סובניון, מרלו, פטיט ורדו ועוד. ב־2013 החל היקב בייצור יין רוזה מאשכולות שלמים וב־2020 נוסף גם יין לבן מענבי שרדונה.
קר היום, והאח במבנה העץ של מרכז המבקרים דולקת ומפיצה חום נעים. השילוב של היינות האדומים המצוינים, הלחם החם שמוציא חזן מהתנור והגבינות שהוא מגיש לשולחן - הוא כל מה שאפשר לבקש. אחרי כמה כוסות של יין מחליט חזן לחשוף את הסיפור שלו. ב־1993 הוא נפצע בפיגוע כשהיה נהג של משאית דלק. זה קרה כשעצר לספק דלק לתחנה ליד בית לחם. כשהוא והמאבטח היו במשרד של התחנה היה פיצוץ גדול. המאבטח נפצע קשה והמחבל החמוש באקדח הגיע לחזן, כיוון לראשו וניסה לירות, אך נתקל במעצור. בשנייה הזו הצליח חזן להיאבק עם המחבל ולברוח. כשהמחבל נמלט חזר חזן לתחנה, פינה את המאבטח לבית החולים והציל את חייו. במשך שנים רבות הוא נמנע מלדבר על האירוע וסבל מהתקפי חרדה קשים. כשנכנס לעולם היין הוא חיפש דרך לטפל בעצמו ועבר "חשיפה ממושכת" - תהליך שיקום של שנתיים שבו נחשף כל פעם מחדש לאירוע, גם במקום עצמו. "מה שאתם רואים פה, ביקב, שומעים וטועמים, הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך שעברתי. יש את האדם שלפני - ויש את מי שיש פה היום, שזה אדם עם הערכה כלפי כל דבר קטן בחיים", אומר חזן.
יקב נבו הינו חלק ממסלול ״סובב אביב האוכל הכפרי״ ובמקום ניתן יהיה ליהנות מסדנאות יין וטעימות בהן ניתן לשלב פלטות של מטבלים, לחם מחמצת, גבינות בוטיק ושמן זית ביתי ולשמוע את הסיפור המשפחתי. אנחנו נפרדים בחיבוק ואני חושב שזו בדיוק המהות של הפסטיבל הזה - המפגש הבלתי־אמצעי עם אנשי מטה יהודה והאפשרות להכיר אותם ולהיכנס אליהם הביתה. אני אוהב חיבורים כאלו, הנוצרים סביב אוכל, וברור לי שאשוב לכאן.
משתה קווקזי אצל אלונה
מתי בפעם האחרונה יצא לכם לטעום מאכלים קווקזיים היישר מהסירים באווירה ביתית? בתקופת הפסטיבל אלונה אייזנברג פותחת את ביתה שבצור הדסה לטובת מעין משתה קווקזי עם מיטב המנות מהמטבח המיוחד הזה. היא עלתה בגיל 11 מדגסטאן וכחלק מעיסוקה בקולינריה החלה לחקור את המטבח הקווקזי, לשחזר מתכונים ישנים ולהעלותם לבלוג שפתחה: "בלושה".
"כשהתחלתי לתעד את המטבח הביתי שלי בבלוג גיליתי שמצד אחד המתכונים הקווקזיים הם הכי נקראים, ומצד שני המטבח הזה כמעט ולא קיים במרחב הישראלי", מספרת אלונה. "לכן החלטתי לפתוח את הבית ולארח לארוחות. במהלך השנה זה מיועד לקבוצות סגורות שמגיעות לארוחה, אבל בתקופת הפסטיבל זה פתוח לקהל הרחב ואני אוהבת את המפגש עם האנשים, שלרובם זו טעימה ראשונה מהאוכל הקווקזי. אני כמובן מסבירה ומספרת על המנות ועל התרבות של העדה הנפלאה הזו".
מעשה ידיים תוצרת היער
המסע המשמין הזה ממשיך אצל עדי יוגב במושב אביעזר שבעמק האלה, על צלע הר המשקיף על הרי ירושלים. הנוף מהפנט ובחצר האחורית של ביתם בנו עדי ובעלה מבנה עם קירות זכוכית שבו הם מארחים בחורף, בכל ערב חמישי, לארוחה בסגנון ביסטרו של כמה מנות. האח דולקת, עליה יש יין חם והמנות זורמות. אנשים מגיעים ואין צורך להזמין מקום. "איכשהו תמיד יש מקום, כי אנשים יושבים האחד עם השני ומתערבבים ביניהם וזה כל הכיף", היא מסבירה. בקיץ הארוחה עוברת לימי שלישי ויוצאת אל החצר לערבי פיצה מהטאבון.
עדי תמיד חלמה שיהיה לה מקום שבו תוכל לארח ולהאכיל אנשים בדברים שהיא אוהבת לבשל. את ההשראה היא לוקחת מעמק האלה היפהפה שבו בנתה את ביתה. חומרי הגלם מגיעים ממגדלים מקומיים, מחלבות קטנות, יקבים, מבשלות שכנות, וגם מהיער.
"אני תמיד מבשלת מה שמותאם לעונה, מה שבשיאו, מה שהכי יפה וטרי, מה שמדויק לזמנו", היא אומרת. "בכל עונה אני מלקטת סוגים שונים של צמחי בר כמו סומק, קארדי, אזוב, חרדל, חומעה ועוד, מייבשת ומכינה מהם תבלינים שבהם אני משתמשת, ליקרים, ריבות, ממולאים וכל מה שאפשר, גם אלוכוהול וקוקטיילים. רוב האוכל יוצא מטאבון העצים שלנו".
גם כאן מקבלים מיד את התחושה שמה שחשוב באמת זה המפגש. "אני הכי אוהבת את העבודה מול האנשים ובגלל זה כל האוכל נעשה מולם. גם רוב האנשים שבאים לפה לאירועים הם כאלו שמחפשים את המפגש הזה, מחפשים ארוחה שונה". בפסטיבל יתקיימו במהלך סופי השבוע ארוחות בחצר מול הנוף. בימי חמישי בערב ארוחות למבוגרים, ובשישי ושבת למשפחות.
משתה הודי במושב תעוז
את היום אני מסיים במושב תעוז. מושב קטן של יוצאי הודו (קוצ'ינים) שבו התמקמה תום דרור, שמכינה אוכל הודי ומארחת לארוחות הודיות בחאן גדול בחצר המשק. "זה התחיל כשבת הזוג שלי טל חזרה מהודו, נורא התגעגעה לאוכל וביקשה שאכין לה", אומרת תום. "אנחנו קוצ'ינים וגדלתי על אוכל מהדרום, שהוא מאוד שונה, הייתי צריכה להתפתח לכיוון שהיא מכירה שזה יותר האוכל מצפון הודו, ולמדתי את המטבח הזה. התחלנו לארח חברים, הכנתי את האוכל ההודי וככה זה התגלגל עד שהפך ממש לביזנס שנקרא 'הריקשה'. כל שישי אנחנו פותחים את המקום מ־10:00 עד שנגמר האוכל. יש מוזיקה הודית, צ'אי, מלא תבשילים ומנות ראשונות הודיות. אנשים כבר מכירים ומגיעים וגם מזמינים טייק אווי לארוחות שישי. יש פה מלא משפחות, ילדים מתרוצצים וזה כיף גדול. בימי חמישי יש ערבים מיוחדים בהרשמה מראש. כל פעם משהו אחר. פעם סדנה של ריקודים בוליוודיים ואחריה יש ארוחה הודית, ופעם הופעות של להקות שמנגנות מוזיקה הודית. ויש גם משתה הודי, שזה אירוח של כמה שעות עם מלא מנות שיוצאות אחת אחרי השנייה, ומוזיקה".
גם במהלך הפסטיבל תכין תום ארוחות הודיות ושווה להתעדכן באתר שלה ובאתר תיירות מטה יהודה בנוגע לשלל האירועים, הסיורים והארוחות. זהו, אפשר לחזור הביתה. מחר מתחילים דיאטה.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.03.24
