היום התחתנתי.
עמדתי מתחת לחופה מאושרת, נרגשת, ומוכנה להרוג את הרב שעשה באבא בובה והסביר כמה השמות שלנו נפלאים בגימטריה, למרות שהשבעתי אותו לא לעשות את זה בשום פנים ואופן.
גם צלם הווידאו הציק לי. ביקשתי במפורש שיעמוד רחוק ולא יסתיר למושבעים – סליחה, למוזמנים – את טקס החופה המרגש בשקיעה המרהיבה מול הים. בקלטת הווידאו אפשר בפירוש לראות כלה יפה שעושה פרצוף 'תסתלק מפה' לאיש עם המצלמה.
מלבד זה, האירוע עבר ללא תקלות עד כמה שאני זוכרת, כי אחרי כמה צ'ייסרים לא באמת זכרתי משהו. התחתנתי במקום הכי לוהט, עם הדי.ג'יי הכי נחשב, המאפר הכי וואוו, השמלה הכי מושלמת, והגבר שאיתו חשבתי להזדקן בבית אבות.
בעוד שבועיים ימלאו 11 שנים לגירושים שלנו.
חתונה נישואים אהבהחתונה נישואים אהבה
האם זו פסגת האושר?
(צילום: shutterstock)

אפשרויות בחירה בחיים

החתונה לא היתה היום המאושר בחיי כמו שהגירושים לא היו היום העצוב בחיי. החיים מזמנים לנו אינספור הפתעות, שאושר וכאב כרוכים בהן משתלבים באופן בלתי ניתן להפרדה.
היינו בטיפול זוגי לפני החתונה כדי לגשר על המריבות בינינו, אבל מתחת הגשר שנמתח בינינו היתה פרושה תהום ענקית ובה התגוללו גוויות של סיפורים פנימיים ואמונות עתיקות.
במהלך השנים ניסינו ליצור לעצמנו סיפור שהוא רק שלנו, ורוב הזמן גם הצלחנו. נולדו לנו שני ילדים יפים ומוצלחים חמסה בן פורת יוסף, ושכנעתי את עצמי שאני מאושרת. לא חלמתי להתגרש, לא הכרתי אנשים גרושים, זה לא היה העולם שלי. צבעתי את הבועה שלי בוורוד והשתוקקתי להאמין שככה זה אצל כולם, אלא שכדרכן של בועות, היא התפוצצה. השכנוע הפנימי שלי עבד עד שהבנתי שהעסק לא עובד.
ככל שחולפות השנים אני קצת שוכחת מה היה כשהתגרשתי - את רגעי הבכי, הכעס ואובדן העשתונות; את הילדים שנקרעים בין אבא לאמא; את סבתא שלא יודעת אם מותר לה להגיע לחגיגת היומולדת של הנכד; את הפחד להיפגע שוב ושוב ושוב
אני שוכחת את הלילות שישבתי לבד בבית וריחמתי על עצמי, ואני שוכחת את הלילות עם דייטים שגרמו לי להתגעגע ללבד הזה. אני זוכרת איך הייתי יושבת עם חברות, מקוות ש"הוא" ישים לב אלינו כשאנחנו משחקות אותה לא מעוניינות. אני זוכרת איך ציפינו בתמימות נעורים ש"הוא" יתקשר למחרת או לא ייעלם במפתיע אחרי שבועיים או לא יתחיל עם החברה הכי טובה שלנו. ציפיות מגוחכות מאדם שהכרנו לפני דקה ורבע, והעמסנו עליו את כל החלומות, המשאלות והתקווות שלנו.
ומי בכלל חשבה שהיא תמצא אהבה. אחרי שמצאתי את עצמי ללא הגבר איתו חשבתי שאזדקן, קיבלתי הוכחה למה שתמיד ידעתי: לכל מערכת יחסים יש פג תוקף. בשביל מה להשקיע, להתאמץ, למסור את הלב, אם ממילא זה יתפוצץ. אין לי כוח לאסוף שוב את הרסיסים שלי ולדמם דמעות.
ממרחק הזמן בא לי לחבק את הילדה שהייתי, ללטף את גווני השמש בשיערה ולהרגיע אותה שיש עתיד זה לא רק שם של מפלגה. תמיד יש עתיד, והוא יכול להיפתח עלינו לטובה כשנפתח את הלב. כל חץ שנחטוף יזכיר לנו שמטרת הלב היא לאהוב, להתאהב ולהיות אהוב.
היום לפני 25 שנה התחתנתי. אם היינו נשואים, היינו חוגגים חצי יובל, אבל במציאות שלי אין "אם", יש רק "עכשיו". אם הייתי יודעת 'אז' את מה שאני יודעת היום, האם הייתי עושה דברים אחרת? האם הייתי מתחתנת? האם הייתי מוותרת על שנות נישואים קשות ובכך מוותרת על הילדים שנולדו לי? האם הייתי מוצאת את הזוגיות הנפלאה שיש לי היום לולא התגרשתי?
העבר לימד אותי שיש לנו אפשרויות בחירה. אני בוחרת להסתכל על מה שיש עכשיו ולהוציא ממנו את הכי טוב שאפשר.
שיהיה לנו מזל טוב, תמיד,
גאיה קורן
מנטורית להערכה עצמית בשיטת אני מלכה, מלווה נשים במשבר גירושים ופרק ב'.