זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שבה החליטה רקפת (כל השמות בכתבה בדויים) להשאיר את בתה הדר, בת 15 וחצי, בעלת צרכים מיוחדים, בחוג, ולקחת לעצמה אחר צהריים חופשי לסידורים. בשעה שנקבעה התייצבה בפתח המוסד הלימודי במאור פנים וחיוכים. "אני זוכרת אותם עומדים שם בכניסה, יחד, היא והמדריך", היא משחזרת וקולה עדיין נסער, "ואני כולי זורחת, שואלת 'איך היה?' והוא מחייך אליי, והכל שמח ונחמד ואווירה טובה ו'איזה כיף היה לנו'.
"ואז הבת שלי נכנסת לאוטו, מספרת איך היה וגם: 'אמא, אם אני אספר לך משהו לא תכעסי?' ואז היא פצחה בתיאור גרפי איך הוא התחיל להפשיט אותה, עד לאן ירד התחתון, איזו אצבע נכנסה ו'כמה שרף לי וכמה כאב לי', ו'הוא שטף, והוא עשה', ואני באמצע הנהיגה, אוחזת חזק את ההגה", היא אומרת, וידיה מתרוממות, עד היום, בתנועה אוטומטית, "רואה תמונות מול העיניים, כמו סרט, לחלוטין לא בכביש.
"הדר לא הבינה מה היא אומרת. היא לא הייתה בעולם הזה של גבר ואישה, ובי האנדרנלין מתחיל לרוץ. אני מנסה לחשוב מה לעשות, וישר חושבת צרכים מיוחדים, מי יאמין לי?"
מה בכל זאת עשית?
"הגעתי הביתה וידעתי שאם אני מספרת לבעלי, הערב יתפוצץ. יש עוד ילדה בבית, וצריך ארוחת ערב, לקלח, להשכיב לישון. בעלי קלט שמשהו קורה אבל לא שאל כלום. בסוף הערב סיפרתי לו. הפרצוף שלו קפא, הוא לקח את המפתחות של האוטו ואמר: 'אני הולך להרוג אותו, אני אראה לו מה זה'".
בכל חודש נרשמים מקרים רבים של פגיעות מיניות בילדים וילדות. חלקם גם עולה לכותרות, ומזעזע את המדינה כמו הילדה בת ה-12 שנאנסה באוהל במהלך טיול משפחתי לכנרת וכמובן פרשת האונס הקבוצתי של הנערה בת ה-16 באילת, שהוציא אלפי מפגינים זועמים אל הרחובות. הנפגעות מקבלות את תשומת הלב הציבורית ואת כל האמפתיה, ובצדק. אבל בדרך נשכחים הקורבנות הנלווים - ההורים ובני המשפחה.
אלימותאלימות
"כשהגענו לטיפול היינו מרוסקים"
(צילום: shutterstock)
הראיון הזה מתקיים באחד מ-19 המרכזים המופעלים על ידי משרד הרווחה, שאמורים לתת תמיכה לקטינים נפגעי עבירות מין, ולא פחות חשוב – גם להוריהם. האבות, יש לציין, פחות באים באופן כללי.
האמהות, שהגיעו לראיון הזה אחרי טיפול בן מספר שנים, פתוחות יותר. חשוב להן לדבר, לחזק משפחות אחרות במצבן, לעודד להגיע לטיפול, ובעיקר להגיד שיש חיים אחרי הפגיעה - גם לילדה וגם לאמא שלה. "כשמגלים את זה, זה לא פשוט", אומרת ירדנה, אמא של שירה שנפגעה בגיל עשר מבן זוגה של האם. "כשהגענו לטיפול היינו מרוסקים. לא הבנתי מי אני, מה אני עושה פה. היום כשהמטפלת מזכירה לי איך הגעתי, אני אומרת וואו".
"פה מותר לבכות, מותר להביע רגשות, וגם להיות בשבילן", אומרת נעמי, אמא של עלמה, שנפלה קורבן לאונס דרך הרשת. "פה יש לי אוזן קשבת, אני מקבלת תמיכה ולא שופטים אותי אם הייתי אמא טובה או לא. פה מכילים אותי, אני אומרת מילה אחת וכבר מבינים ומכוונים אותי. העובדה שאני בטיפול משדרת לבת שלי שטיפול זה חשוב. בטיפול שלה היא המרכז, בטיפול שלי - אני".
"היא הייתה באה עם שאלות על הגוף שלה, ואני חשבתי שזה מהשינויים ההורמונליים. לא הבנתי שהיא רוצה להגיד לי משהו אחר"
"אי-אפשר להפסיק את החיים, זה מה שלמדתי פה, בטיפול", אומרת רקפת. "כשאת מבינה מה הילדה שלך עברה, זה כאב פיזי, כמו חור בבטן שלא עובר. לפעמים יש רגיעה לשמחות, אבל מיד אחר כך זה צף, וקשה לנשום. כאמא, כאב לי שככה הדר חוותה לראשונה מה זה גבר ואישה. לא כמשהו חיובי".
שמונה שנים הייתה ירדנה בת זוגו של האיש שפגע בבתה. שש מתוכן התעלל בבתה, והיא לא ידעה. עד היום היא שומרת בצורה אובססיבית סמסים וזוכרת תאריכים. למשל, מתי בדיוק הכל נחשף. "בהתחלה הוא אמר שהילדה שקרנית ומקנאה בקשר שלנו", היא מספרת בלהט.
"הוא הצליח להכניס לי צל של ספק. שאלתי את שירה אם היא מוכנה להתעמת איתו. ישבנו באוטו והוא המשיך: 'למה את עושה לי את זה?', ואז היא הסתובבה אליו ואמרה: 'הגיע הזמן שאמא תדע את האמת'. ואז אני שומעת אותו לוחש מהספסל האחורי: 'כן, היה'. נחנקתי. יצאנו מהאוטו. והוא הודה: 'כן, נגעתי בה', ותיאר איפה. ירקתי עליו. אמרתי לו: 'חתיכת עלוב נפש, אתה לא מתבייש? היא הייתה ילדה בת עשר ואתה בן 45'".
זה דבר מאוד קשה לאמא לשמוע.
"היו לי המון רגשות אשמה שאני הבאתי אותו הביתה, ולקח לי שנתיים וחצי להבין שבעצם אני לא אשמה. בזמנו כעסתי על עצמי, כי יצרתי סיטואציות. אמרתי לה: 'תני לו להסיע אותך'. המון פעמים במה שהתברר כמהלך ההתעללות, היא הייתה באה עם שאלות על הגוף שלה, ואני חשבתי שזה מהשינויים ההורמונליים. לא הבנתי שהיא רוצה להגיד לי משהו אחר. שנים ביקשתי ממנה סליחה".
"גם לי היו המון רגשות אשמה", מספרת רקפת. "איך שלחתי אותה לבד לחוג, היא הרי כזו פגיעה. ראיתי באונס כאילו קיבלתי עונש על ההתנהגות שלי. היום אני יודעת להגיד שלא. בעזרת הטיפול הבנתי שאני לא אשמה, וקיבלתי כלים לחזק אותה, כי לא כל אחת מספרת. לימדו אותי להעצים אותה, שהיא הצילה אחרות, כי היו הרבה ילדות שנפגעו בחוג הזה".
דיכאוןדיכאון
"לקח לי שנתיים וחצי להבין שאני לא אשמה"
(צילום: shutterstock)
"אצלנו הכל קרה כשהבת שלי הייתה בת 13", משחזרת נעמי. "שני ילדים בגילה דיברו איתה בווטסאפ: 'איזו יפה ואיזו חמודה' ושידלו אותה לעשות דברים לעצמה ולצלם. הילדה הייתה מאוימת מעל חצי שנה. היו אומרים לה: 'אם לא תצטלמי היום, נפרסם את מה ששלחת אתמול'. והיא הייתה הולכת לבית הספר ובאמת רואה שהתמונה שלה רצה בשכבה, וגם מחוץ לבית הספר. שום דבר היא לא סיפרה בבית. יום אחד התקשרו מיחידת הסייבר של המשטרה, ואמרו שהטלפון של הבת שלי מתכתב עם מספר אנשים ושהיא נפגעה מינית".
מה עבר לך בלב כשזה קרה?
"אי־אפשר לתאר. פגעו באוצר שלי, בכתר שלי. בהתחלה היה לי קשה להבין. אמרתי: 'אבל לא נגעו בה'. אחר כך הבנתי שזו תקיפה מינית לכל דבר, ממש אונס, ושהכל קרה בתוך הבית שלי, בחדר שלה, המקום הכי מוגן.
"משם הגיעו המחשבות של 'איך זה קרה לי'. הרי אני אמא פתוחה, שכל כך מדברת, מזהירה: 'לא לשים תמונות באינסטגרם, שלא יחתכו לך את הראש וישימו גוף אחר'. לא העליתי על דעתי שהבת שלי תצלם את עצמה בעצמה, בתמונות מכל המינים והסוגים. מבחינתי, הכי קשה שהיא לא הייתה מסוגלת לבוא ולהגיד 'מטרידים אותי'. כאן נכשלתי. כנראה שלא האמינה שאני יכולה לעזור לה. פחדה מהתגובה".
קראו עוד:
"הבת שלי", אומרת ירדנה, "בוודאות פחדה מהתגובה. היא אמרה לי: 'אמא, ישבתי על המיטה, זה היה לי על הלשון, ופחדתי לספר'. היא פחדה שלא אאמין לה, פחדה מהמשטרה. בדיעבד התברר שהיא נכנסה לאינטרנט, וחקרה איך המשטרה מתמודדת עם תלונות כאלו. היא עשתה שיעורי בית. החלום שלי שיהיה לה חבר, שהיא תגיד שהיא שכבה עם גבר מתוך אהבה. שתהיה לה חוויה טובה".
ירדנה ורקפת הצליחו לסגור מעגל, לפחות מבחינת החוק. התוקפים במקרים שלהן נכנסו לשש ולארבע שנות מאסר, בהתאמה. אצל נעמי המערכת לא מיצתה את הדין עם התוקפים, שלדבריה המשיכו בחייהם. ולכן אפשר להבין איך מקרה כמו זה שאירע באילת, מיד מחזיר אותה ואת בתה לאחור, חושף את העצבים המתוחים ממילא. "המקרה באילת הכעיס אותי מחדש, כי את מבינה שנערים כאלו המכונים בני טובים, לא מבינים את הבעיה עם היד המצלמת. הם יצאו גברים, והבת שלי?"
אישה אישה
"הבת שלי פחדה שלא אאמין לה"
(צילום: shutterstock)
אצל ירדנה זה לא הסתכם בכעסים. לפני שנה לקתה באירוע מוחי, ממנו יצאה בנס בנזקים קלים. רצה הגורל ומתוקף עבודתה היא נתקלת במקרים רבים דומים, כך למשל הייתה הראשונה לקבל את ההודעה על אונס בת ה-12 בכנרת.
"כל מקרה כזה מעצבן אותי", היא אומרת. "אני יושבת בעמדה ומתחילה לקלל. כל פעם שמיחידת צור, זו שמפקחת על פדופילים משוחררים, מתקשרים אליי, זה עולה לי". וכמובן, המקרה באילת. "זה הציף את הרגשות", אומרת ירדנה. "נותן לך להרגיש לא טוב. די, עד כמה הרוע? גם אם ילדה שיתפה פעולה, אתה המבוגר האחראי, איך אפשר".
"הורים מתמודדים עם פגיעה מינית בילדיהם בבדידות גדולה", אומרת איזבל סרי־לוי, עובדת סוציאלית המתמחה בילדים ונוער בסיכון. "אם גנבו לך ארנק, אף אחד לא יגיד: 'למה השארת את הארנק ללא השגחה?' בעבירות מין לעומת זאת, מקובל להאשים את הקורבן, ואף אחד כבר לא שם לב שכך נוהגים".
עבודתה של סרי-לוי, האחראית מטעם משרד הרווחה על מרכזי הטיפול האזוריים הפרוסים בכל הארץ, קורעת לב. פעמים רבות היא הראשונה לספר להורים על פגיעה שעבר ילדם. "את רואה הורים יושבים מולך", היא אומרת, "ויודעת שבזה הרגע את הורסת להם את הקיום שלהם, את עולמם. לשבת עם אמא ולספר לה שהבת שלה חשפה בבית הספר שאחיה פוגע בה מינית לאורך שנים, או שהיא עברה פגיעה מאדם זר, זה רגע ממוטט. לפעמים הילדים זוכרים שהאמא התמוטטה, צעקה, וזה חרות להם בזיכרון, לא פחות מהפגיעה בהם עצמם".
בטיפולים, כך עולה, מתגלה תמונה נוגעת ללב. "רגשות אשמה של ההורים, גם אם הם לא היו ליד. 'מה יכולתי לעשות אחרת'. תחושות נקם, כעס, אבל. יש לא מעט הורים שעברו חוויות מיניות פוגעניות בעצמם, ונזכרים במה שקרה להם, ואז אני חייבת להכניס את האמא לטיפול, כי היא תתקשה להפריד בין מה שקרה לה למה שקרה לבת שלה.
הכותרת של הטיפול בהורים היא שאי-אפשר לחזור אחורה, אבל אפשר להמשיך את החיים לצד מה שקרה. שזה יהפוך להיות חלק ממה שהילד וההורים חוו. לפעמים שומעים אחרי אירוע כזה: 'זה גזר דין מוות לילד'. אם הייתי חושבת ככה, מצבי היה גרוע. יש חיים אחרי הפגיעה ואפילו חיים טובים, רק צריך לדעת איך".