"אני זוכרת את עצמי מגיל מאוד צעיר עם גמגום, כמעט לא זוכרת את עצמי אחרת", מספרת אפרת וקסלר, אמא לשלושה ילדים (9, 7 ו-6), מנחת הורים, יועצת שינה ועוסקת בחינוך.
"גם ההורים שלי מעידים שגמגמתי מגיל מאוד צעיר, וכפי שזכור לי, מאז שהתחלתי גן ובית ספר יסודי הייתה המון התעסקות סביב הנושא: שלחו אותי לקלינאיות תקשורת, וניסו 'לרפא' אותי בדרכים שונות ומשונות. המסר שעבר אליי כילדה היה שיש פגם שצריך לתקן".
הזיכרונות האלו לא עלו בוקסלר סתם כך, אלא בעקבות שיחות עמוקות עם אחיה, צור גואטה, מורה לתנ"ך וספרות בתיכון, שבעקבותיהן יצא לאור בימים אלו ספר ילדים העונה לשם "עמית גמגמנית" (הוצאה פרטית, איורים: תמרי צ'וצ'לי-נס), ומספר על ילדה מגמגמת שעוברת תהליך העצמה.
 אפרת וצור אפרת וצור
אפרת וצור
(צילום: רוי מזרחי)
"הכול התחיל בשיחות אישיות שעלו בינינו על קשיים שהיו לאפרת בעברה כילדה מגמגמת שעברה חוויות לא נעימות", מספר גואטה. "עד היום היא מעולם לא דיברה על הנושא, היא התביישה ושמרה את הרגשות שלה בסוד. בהמשך לשיחות בינינו היה לי ברור שאנחנו צריכים לעשות עם זה משהו. התחלנו להיפגש, לשוחח ולהעלות את הרגשות האלו על הכתב".
קראו עוד:
ואכן, וקסלר מודה כי הרגשות שהציפו אותה לאור שיחזור העבר היו לא פשוטים: "בכיתה ו' שלחו אותי למשך חודשיים ללמוד בסמינר אצל מישהי שהביאה שיטה חדשה מאנגליה.
"היום אני מבינה שלהורים שלי היו כוונות טובות אבל לי זה לא עשה טוב. הייתי למשך חודשיים לבד, בבית שלא הכרתי היטב. בנוסף לכך, כשחזרתי משם, החליטו שכדאי שאחליף שם. החלטתי על ארבעה שמות, לאחר מכן הלכנו לרב והוא אמר שאפרת זה השם הכי טוב, מאז זה השם שלי".
מה היו ההשפעות של הסמינר הזה כשחזרת הביתה?
"זו חוויה מאוד לא פשוטה. היום אני מבינה שזו הייתה נקודת מפנה להרבה בעיות ואתגרים, ומאז נפגשתי עם הרבה פסיכולוגים ואנשי טיפול. הייתי ילדה במצוקה גדולה שלא יודעת להסביר מה כל כך קשה לה ומה היא צריכה. היום כאשת מקצוע אני יכולה להסתכל על זה מהצד ולבדוק לעצמי מה בדיוק קרה שם".

וקסלר מספרת, על הקושי בתור ילדה עם גמגום: "ברגע שבו דיברתי, אנשים לא ידעו כיצד להתייחס לכך. האם לעזור לי לסיים משפט, או להתעלם?
"מעולם לא שוחחתי על זה עם חברות או עם אדם אחר. התנהלתי כמו אדם עם גמגום אבל כזה שלא מדבר על כך. אם הייתה שאלה בכיתה לא השתתפתי, גם לא הקראתי טקסטים ולא השתתפתי בטקסים. היה לי ברור שצריך להסתיר את זה".

למה דווקא אני?

היא מגדירה את עצמה כילדה שקופה. "המורים לא דיברו איתי על זה. הם לא הכריחו אותי להשתתף אבל גם לא התעניינו ולא בררו מדוע אני לא משתתפת. אני זוכרת שבכיתה ו' הייתה חגיגת בנות מצווה, והיינו צריכות להקריא טקסטים. הלכתי למורה ואמרתי לה שאני לא יכולה להשתתף. היא לא ניסתה להגיד לי דבר.
"בדיעבד הבנתי שכילדה שתקתי גם כשלא רציתי לשתוק"
"אגב, הילדים בבית הספר לא היו רעים אליי. מעולם לא עברתי התעללות או חרם אבל גם לא היו לי חברים שהעצימו אותי או כאלו שעזרו לי. אף פעם לא הייתי מהילדות המקובלות, הייתי שקטה. הייתי בעיקר עם הבנים כי אהבתי ספורט".
מה האתגר הכי גדול בחייך?
"האתגר המרכזי במהלך חיי היה התמודדות עם השאלה: כיצד אני מקבלת את עצמי? היו לי הרבה שאלות בסגנון: למה דווקא אני? בליווי תחושה תמידית שאני לא טובה מספיק, וזה בהחלט היה אתגר גדול לעסוק בנושא או לדבר על כך.
"זה השתלב עם האתגר בתהליך הכנת הספר עצמו. הבנתי שאני צריכה לדבר על הכול באופן חופשי ופתוח, ומבחינתי זה ממש היה לחזור לעבר שלי. היה עליי להתמודד עם זיכרונות של סיטואציות לא נעימות, ולהבין גם את השתיקות. הבנתי שכילדה שתקתי גם כשלא רציתי לשתוק".

"אומרת מראש שאני לפעמים מגמגמת"

עם השנים והרבה עבודה עצמית וקסלר עברה תהליך שהוביל לשינוי. "ככל שהגשמתי את עצמי יותר, כך הבנתי שאני אדם עם הרבה כוחות", היא מספרת. "בהמשך לכך הסברתי לעצמי שזה בסך הכול עוד משהו קטן, והכול בסדר, וכיום, גם בהרצאות שלי, אני אומרת כבר בהתחלה שאני לפעמים מגמגמת, ואז זה מוריד הרבה לחץ".
מה ההשפעה של עברך על ההורות שלך?
"כאמא וכאשת מקצוע אני מבינה את הכוח שלנו כהורים. אנחנו יכולים לתת משמעות למשהו פעוט בחיים של ילד, ולהפוך את זה לפיל, ויש לכך המון השפעה על חייו.
"ולכן כאשר מתמודדים עם סיטואציות כאלו או עם לקויות חשוב לשאול אותו, בעיקר כשהוא גדול: מה דעתך על זה? איך אתה מרגיש? האם זה בסדר מבחינך שאתה מגמגם? האם אתה בכלל רוצה ללכת לטפל בזה? ובהמשך לכך, חשוב להעביר לילד את המסר שאוהבים אותו כפי שהוא, לא לפחד מהגמגום, לדעת לעשות מה שטוב לך ולא לפחד מעצמך".
 "למרות השוני אנחנו מאוד מחוברים". צילום: רוי מזרחי "למרות השוני אנחנו מאוד מחוברים". צילום: רוי מזרחי
"למרות השוני אנחנו מאוד מחוברים". צילום: רוי מזרחי
גם גואטה מספר כי העבודה על הספר יחד עם אחותו הזכירה לשניהם את ילדותם: "אנחנו חמישה אחים, מבית דתי לאומי", הוא אומר, "אפרת אחות שניה, ואני האח השלישי. הייתה לנו ילדות טובה ושמחה בסך הכול, כיום כולם מאוד מחוברים אפילו שאנחנו מאוד שונים.
"שנינו למדנו בבתיספר דתיים, היא באולפנה ואני בישיבה. בגיל 19 עשיתי תהליך של חזרה בשאלה וכעבור שנה עברתי לגור בתל אביב. התהליך הזה היה לא פשוט, בעיקר בסביבה שבה גדלתי, אבל זה היה חלק מתהליך שעברתי עם עצמי. כיום כולנו חיים עם זה, והיחסים טובים".
האם תמיד הקשר ביניכם היה קרוב?
"אפרת התחתנה בגיל 19, עזבה את הבית ועברה לגור בת"א. מכיוון שהיא עזבה בגיל צעיר, ואני קטן ממנה בארבע שנים אז כבר מגיל צעיר גרנו רחוק זה מזו. היו מספר שנים בהן היינו פחות בקשר אבל לאחריהן היינו בקשר קרוב.
"הייתי שומע אותה מגמגמת ורואה אותה נאבקת עם המילים, וזה היה קשה. רציתי שהיא תהיה בסדר"
"כילד הייתי שומע אותה מגמגמת ורואה אותה נאבקת עם המילים, וזה היה קשה. רציתי שהיא תהיה בסדר. אגב, אף אחד לא דיבר על זה במשפחה. האמירה הייתה שזאת אפרת וזה מצבה. אף אחד לא אמר את המילה גמגום בבית.
מה היו האתגרים המרכזיים בתהליך הכתיבה?
"האתגרים המרכזיים היו סביב היכולת שלה לחשוף את עצמה ובכלל לדבר על זה, וזה לא היה פשוט. למשל, כשהגענו לשלב הפרסום ורצינו לעשות סרטון דיברנו על כך שהיא צריכה לצלם את עצמה מגמגמת.
"בהתחלה היא לא רצתה אבל אמרתי לה שמשהו בתהליך הזה ישחרר אותה, ולכן, חשוב שנצלם אותה כך, ללא הסתרות ומסיכות. עבורה זה היה מאוד מאתגר ולא פשוט".
למה היה לך כל כך חשוב לעסוק בנושא הזה?
"קודם כל עבורה, בנוסף לכך שנינו באים מעולם החינוך ואנחנו רואים שהיחס ללקות מתחיל מגיל צעיר. אנחנו מאמינים שאם מחנכים ילדים להתייחס בצורה טובה יותר ולקבל את האחר והשונה אז זה מה שיהיה.
"ולכן זהו ספר לילדים החל מגילאי הגן על מנת לפתח בהם מודעות לנושא. אנחנו מקווים שבפעם הבאה שהם יראו ילד מגמגם הם יהיו אמפתיים, ויכבדו את מי שנמצא מולם ולא יחשבו שהוא טיפש או לא יודע לדבר.
"בעצם, זה סיפור מקרה, זה יכול להיות על כל לקות אחרת, והרעיון הוא בעיקר להבין שחשוב לדבר על זה, לא לפחד להיות אנחנו ולאהוב את עצמנו בדיוק כפי שאנחנו".
(כריכת הספר)