הילד שלי הביא איתו המון שמחה ואושר, לצד תובנות רבות על ההתנהלות שלי בתקופה זאת, ועוד לפני שהגיע לעולם. לרגל יום כיפור, הנה רשימת האנשים שאני בוחר להתנצל בפניהם:

1. החברים הנשואים עם הילדים

סליחה שהתנשאתי עליכם במשך כל השנים ונפנפתי בהתרסה בזמני החופשי אל מול הסורגים שמאחוריהם התייצבתם. סליחה על כל הפעמים שצלצלתי ושאלתי "אתם באים לבירה?" על אף שידעתי שהמשקה היחידי שאתם תראו בזמן הקרוב הוא מטרנה והדרך היחידה שתשתו אותו יהיה מפליטה של הילד על החולצה שלכם.
על הימים שבהם שאלתי אתכם בהתלהבות ששמורה לרווק, "ראיתם את הסדרה החדשה המעולה שיצאה בנטפליקס?!" למרות שבתוך תוכי ידעתי שהדרך היחידה שאתם רואים נטפליקס היא על הכפתור בשלט כשאתם עוברים לקחת את הטטרה של התינוק.
אייל אלטוילאייל אלטויל
עדיף שתשכחו מבינג' סדרות בקרוב
(צילום: אלבום פרטי)
סליחה על כל הפעמים שראיתי את איבוד העשתונות שלכם אל מול הילדים ואמרתי לעצמי "כשלי יהיו ילדים אני לעולם לא אאבד את הסבלנות כך, ואחבק את הילד שלי מהבוקר עד הערב. אני לא מבין איך הם לא יותר רגועים איתו". היום אני שואל את עצמי, "איך איבדתם כל כך קצת את העשתונות?"
על כל הזמנים ששמעתי את קולכם המרוט מעייפות מצטברת של שלושה ילדים ללא שינה, ובלי בושה זריתי לכם מלח על הפצעים ועדכנתי אתכם שכרגע סיימתי שנ"ץ ושלמעשה כל יום אני ישן שנ"ץ. אני נשאר ער לכפר על זה כל יום.

2. האנשים הזמינים

סליחה שאני לא מספיק לחזור אליכם לשיחות ולהודעות. לכל האנשים עם הילדים הבוגרים, אני יודע שאתם רוצים לברך אותי, לשאול לשלומי ולשמוע האם אני גם קרוע מעייפות ברמה של מתאגרף אחרי 18 סיבובי קרב.
איבדתי את העצמאות שלי ברמה של אסיר בטחוני ושאתם לא היחידים שהילד שלהם, פעם לפני הרבה שנים, חרב להם כל פיסת רצון לחיות. תהיו רגועים, התשובה היא כן.
(איור: הילה זאבי)
לכל אלו בלי הילדים, אני מודע לכך שאני מתוייג אצלכם כרגע כ"אבל בחיית, אפילו זמן לכתוב 'אני אחזור אליך' אין לו?" אז התשובה היא לא. אני מבין אתכם, הייתי כמותכם. מסתובב עם נייד עליי ועונה עוד לפני שהיה בכלל צלצול.
הייתי מדבר בחופשיות ומרשה לעצמי לבזבז את זמני היקר ברשלנות על משפטים כמו "אז מה קורה?", "מה חדש?" ו"מה איתך?" באותה השיחה.
היום הטלפון על שקט מחשש להעיר את הענק הירוק משנתו. אני נפגש עם הנייד בעיקר לפני השינה כשהוא מוטל לידי מחובר לשקע ומטעין לי בעיקר את המוח, וכשאני כבר עונה פעם בנדמה לי שהוא נרדם, אני מאוד מחושב במילים, ובעיקר במשפט "אחי, הילד שוב צורח אני חייב לסיים. אחזור אליך בעוד שש שנים כשהוא יהיה בכיתה א'".

3. ההורים שלי

סליחה על שלא הבנתי כמה זה קשה להיות הורה. על כל החרדות שגרמתי לכם בעקבות שלל אירועים רפואיים שעברתי: סרטן, אירוע מוחי, תאונת אופנוע קשה ועוד כל מיני פגיעות, שמרוב כל הניסיון הרפואי שלי אתם לפחות יכולים להתגאות שהבן שלכם הוא סוג של רופא.
על כך שבתור ילד קטן הייתי כל כך ברדקיסט, וגרמתי לפסיכולוג ששלחתם אותי אליו ללכת לפסיכולוג מרוב שחירפנתי גם אותו. על כל הפעמים שגרמתי לכם לפגוש את מנהלת בית הספר, עד לרמה שכבר ראיתם אותה יותר ממני.
משפחת אלטוילמשפחת אלטויל
"לא היה לי מושג כמה ההורים שלי עובדים קשה"
(צילום: אלבום פרטי)
סליחה על כל הפעמים שמרדתי בכם, הכאבתי לכם, הטחתי בכם שאתם הורים לא טובים, הפצרתי שאני לא אוהב אתכם. לא היה לי מושג כמה קשה אתם עובדים כדי שיהיה לי הכול, עם אילו קשיים אתם מתמודדים ומה עובר עליכם.
סליחה על כל הפעמים שראיתי את המספר שלכם על הצג שלי, ואמרתי לעצמי "נו, מה הם רוצים עכשיו?" וכשחזרתי אליכם כמה ימים אחרי, עוד שאלתי בחוסר סבלנות "מה? צלצלתם אליי, לא?" סליחה שלא הבנתי כמה אתם דואגים לי ורוצים לראות שהכול בסדר איתי. היום ברור לי שעשיתם את ההכי טוב שלכם ואני מי שאני בזכותכם.

4. מעצמי

סליחה שלא הערכתי מספיק את הזמן החופשי שהיה לי לפני כניסת הילד בסערה לחיי. על כל הפעמים שבזבזתי במחשבות כמו "אין לי זמן לכלום", במקום לעשות משהו מאתגר שיקדם אותי. היום בזמן החופשי שיש לי המקום היחיד שאני מנסה להתקדם אליו זה המיטה והאתגר הכי גדול שלי זה להצליח לאכול סנדוויץ' בלי הפסקה של חצי שעה בין ביס לביס.
סליחה על שחשבתי שאני לא ראוי להיות אבא בגלל הפחד ממי שאני הייתי כילד ועל כל מערכות היחסים ההרסניות שבחרתי, רק כדי להצדיק את הבחירה הזאת. היום, כשיש לי ילד מדהים ואישה מופלאה אני מבין כמה טעיתי.
לטורים הקודמים:
סליחה על שחיכיתי כל כך הרבה שנים כדי להביא את הילד הזה לעולם. כי עם כל הקשיים, חוסר השינה, הכסף הרב שמתבזבז ובעיקר זה שאני כבר לא המרכז, אין החלטה טובה ושמחה יותר מהייצור הקטן והטהור הזה שנכנס לחיינו.
עצם הפסקת החשיבה על עצמי, הדאגה למישהו אחר, הפתח הנוסף לאהבה שנפער בלב ושלא הייתי קרוב להכיר כמותו לפני, החיבור לילד הפנימי שבי, הדיוק של עצמי, הפרופורציות, המשמעות והמהות הם עוצמתיים ברמות שלא הכרתי לפני ולא השכלתי לחוות בגלל הפחד לאבד את עצמי ואת העצמאות שלי.
אז אחרי הסליחות, תודה שהסכמתי לעשות את הצעד הזה, זה שווה הכול. מקווה שתסלחו לי אנשים יקרים, וגם אם לא, אין לי זמן להתמודד עם זה, יש לי ילד לטפל בו.
הכותב הוא מרצה, שחקן, סופר וכותב הרצאות וסדנאות