"אני מאוכזבת ממך", הודעתי לו במבט עצוב. "כמה שאני לא מנסה - אני לא מצליחה. אני מתאמצת, משתדלת, באמת עושה הכל כדי שזה יצליח. אני כבר לא יודעת מה עוד אני יכולה לעשות כדי שתשתף פעולה".
הרגשתי שאני מחפשת את המילים שיביעו את עוצמת התסכול. "אני שומרת על עצמי, מתנזרת מפחמימות, מתאמנת שלוש פעמים בשבוע בלחות שהורגת סוסים, ואתה שם עליי פס. נמאס לי, אני מרימה ידיים".
הבויפרנד הכניס את ראשו לחדר האמבטיה והציץ בי במבט משתומם. "עם מי את מדברת?" הוא שאל.
"עם הגוף שלי, הוא מבאס לי את הצורה", עניתי.
נמאס לי להתאכזב, ועוד יותר נמאס לי לאכזב. לפני כמה זמן העליתי פוסט ואשה שאני לא מכירה, אבל היא כנראה מכירה אותי מצוין, כתבה לי: "אכזבת. מסירה עוקב". אחריה הגיעו עוד מאוכזבות שהסירו ממני עוקבים (מזל שלא עקבים, בזה לא הייתי עומדת!), מה שהעלה בי את השאלה, איך לעזאזל אני יכולה לאכזב מישהי שלא מכירה אותי??

ציפיות מול מציאות

דימוי עצמי זה בתוך הראש שלנודימוי עצמי זה בתוך הראש שלנו
דימוי עצמי זה בתוך הראש שלנו
(צילום: shutterstock)
אין לי את היכולת לאכזב אף אחת, מלבדי. אם יש מישהי שמכירה את כל החלקים שלי ומסוגלת להתאכזב מכל אחד מהם בנפרד וביחד, זו אני, לא מישהי שמכירה שניים וחצי חלקים באישיות שלי ומצפה ממני להתאים לתבנית נוף מולדתה.
שנים פחדתי לאכזב – שלא יאהבו את הספר שכתבתי, שמישהי תגיע לטיפול ותרגיש שלא עזרתי לה, שיתחשק לי לישון במקום לעשות סקס, שיגלו שאני כבדה כמו היפו ולא קלילה כמו בלונדינית. רציתי שההורים שלי יהיו גאים בי, שהילדים יעריכו אותי, שבני הזוג ירצו שאהיה שלהם לנצח. הציפיות שלי הפכו אותי לפרפקציוניסטית, ולקח לי זמן להבין שזו דרך מעולה לאכזב את עצמי.
לאכזב את עצמך זה הכי נורא. ברגע אחד את הופכת להיות התובע, השופט והתליין של עצמך. את יושבת מול עקרות בית נואשות מדאלאס וטוחנת לעצמך את המוח על כל הדברים שאת יכולה לעשות בזמן המבוזבז הזה. את מצפה מהגוף שלך, בן 51, להתנהג כאילו הוא בן 31 ולא כמו אשה קפריזית בגיל הבשלות.
אגב, עשיתי בדיקות דם שיצאו תקינות, למעט העובדה שהן תקינות לאשה בגיל המנפאוזה (על זה בטור אחר, אני עוד צריכה לבלוע את הצפרדע). ככל שציפיתי מעצמי ליותר, כך התאכזבתי יותר. אם יש משהו בטוח באכזבה זה שהיא לעולם לא מאכזבת – היא תמיד באה.
כולנו מתאכזבים ומאכזבים כל הזמן. אנחנו מאוכזבים מהממשלה, מנותני שירות לא שירותיים, מהשכן שגונב את הדואר, מהקואצ'רית שלא מצאה לנו זוגיות, מההורים, מהילדים, מחברים. אנחנו מגיעיםלעולם עם שאיפה לא הגיונית שהכל יהיה בסדר, ולא סתם בסדר, אלא שדברים יילכו בדרך שמתאימה לערכים ולמוסר ולחינוך שקיבלנו. כשמשהו סוטה מהשביל אנחנו מזועזעים, נעלבים, מתאכזבים. אנחנו שוכחים שכל אדם הוא ספר בפני עצמו ולא פרק בספר שלנו.
דנה (שם בדוי) כמעט איבדה את אהבת חייה כי הוא נתן לה להוציא את הארנק בדייט הראשון. היא קטלגה אותו כקמצן, ולא הייתה מוכנה לבדוק אופציה אחרת. כשהעיזה לפתוח את הנושא הוא הסביר שיצא עם אשה שלא הסכימה בשום אופן שישלם עבורה, וחשב שזה מה שיקרה גם הפעם, הרי מדובר בפמיניסטית קרייריסטית. שניהם לא קראו נכון את המפה בגלל סיפור פנימי שונה.
לכולנו מותר להחזיק בחשיבה שונה ולא יזיק להוריד קצת את רף הציפיות. אני מקווה שלא אכזבתי. אבל אם כן, "תתרגלו לאכזבות". (פרינס ווסטלי לאיניגו מונטויה ב'נסיכה הקסומה', סרט קאלט).
שלך בהערכה,
גאיה קורן מנטורית להערכה עצמית בשיטת אני מלכה.