הסב, האם והבן - שלושה דורות של רפואה כחול-לבן ברמב"ם: כבר 11 שנים שעופר סמל, תושב נשר בן 42, עובד בחדר הניתוח האמבולטורי של בית החולים כעוזר מרדים, אבל הדנ"א שלו זורם בבית החולים כבר מהשנים שלפני קום המדינה.
4 צפייה בגלריה
שלושה דורות של רפואה ברמב"ם. מימין: עופר סמל, מיקי סמל ז"ל וד"ר רפאל ג'זבין ז"ל
(צילום: ארכיון רמב"ם, דוברות רמב"ם, אלבום פרטי)
סבו, ד"ר רפאל ג'זבין היה המנהל הראשון של בית החולים עם הפיכתו מבית חולים בריטי לבית חולים ישראלי, בתום המנדט, ואילו אמו, מיכל (מיקי) סמל, הייתה אחות בכירה ברמב"ם במשך 30 שנה.
הרצון לסייע לחולים, מתברר, עבר בירושה במשפחה השורשית. "ללכת במסדרונות האלה ולהרגיש שאני, דור שלישי, ממשיך את דרכם היא תחושה אדירה", אמר סמל לקראת יום העצמאות ה-73 של מדינת ישראל.
ד"ר גז'בין, יליד גיאורגיה, עלה לישראל (פלשתינה דאז) ב-1935, כאשר הבריטים שלטו בארץ. הוא היה חבר ב"הגנה", שם, כך על פי התיעוד ההיסטורי, "התמחה בלחימה נגד גזים".
ערב מלחמת העולם השנייה, הוא התגייס כרופא לצבא הבריטי, באמצעות ועדה לגיוס שהוקמה על ידי הסתדרות הרופאים בישראל. בהמשך הפך לאחד מראשי התנועה לגיוס רופאים עבריים. בתקופת המלחמה שירת תחת הצבא הבריטי באתיופיה, שם ייסד בית ספר לסיעוד ובהמשך פיקד על השירות הרפואי במדינה.
הוא השתחרר משירותו הצבאי ב-1946 בדרגת קולונל – הדרגה הגבוהה ביותר לה זכה קצין מארץ ישראל בצבא הבריטי. עם שחרורו, שימש במשך שנתיים כסגן מנהל בית החולים "הדסה" בתל-אביב. ביום סיום המנדט, ב-ה' באייר תש"ח, ה-15 במאי 1948, הוא נקרא לשמש כמנהלו העברי הראשון של בית החולים. רמב"ם הפך בן יום ממתקן רפואי ממשלתי בשירות הבריטים, לבית חולים ישראלי לכל דבר.
ד"ר ג'זבין ניהל את רמב"ם כ-15 שנה, עד שנת 1963. בהמשך שימש כיו"ר ארגון רופאי המדינה, ובשנים 1971-1963 היה מנכ"ל משרד הבריאות.
לד"ר ג'זבין ורעייתו, הלנה, נולדו שלוש בנות. אחת מהן, מיכל סמל, המשיכה את דרכו של אביה, כאשר החליטה לבחור בסיעוד כמקצוע. במשך 30 שנה עבדה כאחות בכירה במספר מחלקות ברמב"ם, ובסופו של דבר הייתה למנהלת כח אדם במערך הסיעוד של בית החולים.
בשנת 2010, מספר שנים לאחר פרישתה לגמלאות, נפטרה סמל באופן טראגי. במהלך טיול עם חבריה בצפון, היא פיתחה תגובה אלרגית חריפה לשיער סוסים. בתוך זמן קצר החלו מערכות גופה לקרוס, והיא הובהלה לבית החולים במצב אנוש. סמל נפטרה לבסוף ברמב"ם, בית החולים שבו עבדה במשך שנים ארוכות.
"החלטתי שהשליחות המשפחתית חייבת להימשך"
עם פטירתה של אמו, החליט סמל הבן, שאף לא הכיר את סבו שנפטר לפני שנולד, שהשליחות המשפחתית צריכה להימשך. ארבעה חודשים לאחר מכן החל לעבוד בתפקיד כח עזר בחדר ניתוח אמבולטורי.
"אף פעם לא חשבתי על זה", הוא משחזר, "אפילו חשבתי שאולי זה לא מתאים לי. קצת הפחידו אותי מראות של חדר ניתוח, אבל באותה התקופה השתכנעתי שזה מה שצריך לעשות. 11 שנים אחרי, אני עדיין פה. מתרגש בכל יום להגיע לעבודה, לעזור לאנשים, לטפל בהם, להיות חלק מהמורשת המשפחתית בדרך שלי.
"לצערי אמא שלי לא ראתה אותי במדי בית החולים, אבל אם היא הייתה יודעת היא הייתה מאושרת. גם את סבא שנפטר לפני שנולדתי, אני בטוח שהייתי משמח עם ההחלטה שלי להיות פה. ללכת במסדרונות האלה ולהרגיש שאני, דור שלישי, ממשיך את דרכם היא תחושה אדירה".
