"כל פעם אחרי למידה מרחוק, אחותי שואלת למה אני לא משחק איתה. זה בגלל שכואב לי הראש, כי הייתי במחשב חמש שעות. לדעתי זה לא הגיוני שילד בכיתה ז' תקוע מול מחשב חמש שעות", כך כתב אושרי פלום, תלמיד כיתה ז' בבית הספר הדמוקרטי ברעננה, במכתב למשרד החינוך.
אמנם קבינט הקורונה אישר את הצעת השר גלנט לפתיחת כל מערכת החינוך בערים עם תחלואה נמוכה, אך בשבוע שבו אמורים לחזור תלמידי חטיבות הביניים ללימודים, מתחילה חופשת חנוכה מבתי הספר. לפי שעה טרם התקבלה החלטה אחרת - ועל כן צפויים התלמידים לצאת לחופשה, כך שלא ברור מתי הם באמת יחזרו לספסל הלימודים ובאיזו תדירות.
את המכתב שאושרי כתב הוא עומד להגיש יחד עם העצומה שיזם לפני מספר ימים, שבה הוא קורא לתלמידים, הורים ומורים מרחבי הארץ לדרוש את חזרתם של תלמידי כיתות ז'-י' לספסל הלימודים, מכיוון שגם ההחלטה המשמחת לאפשר לילדים לחזור ללימודים, מהולה בספק שמקורו בעלייה בתחלואה ועננת הסגר השלישי, המרחפת באוויר.
"בסגר הראשון מאוד נלחצתי והיה לי גם מאוד עצוב", מספר אושרי. "אמא שלי החליטה לקחת יוזמה ופתחה בית ספר של המשפחה. היה לנו לו"ז מסודר שכלל לימודים באתר 'אופק', צפייה בסרטוני 'בריינפופ', לימודים פרונטליים, משחקים פיזיים, מדיטציה ופעילות משפחתית מתגמלת על המאמצים שלנו, כמו צפייה בסרט עם פופקורן. היה ממש כיף.
"בסגר השני כבר היה צריך להשקיע יותר בלמידה מרחוק. פתאום נוספו לשעות המסכים שהיו שעות הפנאי שלי, שעות רבות של למידה בזום. מאוד חסרה לי גם האווירה של בית הספר וההפסקות שאפשר באמת לבלות עם החברים. מה אני יכול לעשות בהפסקה כשאני בבית? האחים שלי בזום, החברים בבתים שלהם, ההורים עובדים, אז אני הולך שוב למסכים או שאני משחק לבד".
מה ההבדל בין הלימודים בזום ללימודים בכיתה?
"כשאני מול המחשב אני לא מצליח להיות מרוכז כמו שאני בכיתה. 'שולחן העבודה' במחשב מלא במשחקים ואפליקציות, וזה ממש מפתה וקל להיכנס לשם, גם במהלך השיעור, מה שלא יכול לקרות בכיתה. בזום יש משהו שמפריד בין כולנו. עברו שמונה חודשים ולי זה הספיק".
ואז החלטת לעשות מעשה.
"נכון מאוד. באיזשהו שלב התעצבנתי מאוד. זה קרה בעוד אחד משיעורי הזום. פתאום, אחרי חמש שעות של לימודים מרחוק, כאב לי כל כך הראש! הלכתי לאמא ואמרתי לה שאני לא מסוגל יותר. היא נתנה לי אקמול והלכתי לנוח.
"כשקמתי, התעוררתי עם רעיון והחלטתי לעשות מעשה. קודם כול ביקשתי מאמא סליחה, כי זה לא אשמתה כל מה שקורה במדינה, ואז התיישבתי מול האינטרנט ובדקתי מה אני, כילד, כתלמיד, יכול לעשות כדי להשפיע. גיליתי את האתר שמאפשר להעלות עצומה וזה מה שעשיתי.
"את העצומה שבה כתבתי למה מגיע לנו לחזור ללימודים, הפצנו אמא ואני לחברים, קרובי משפחה וכל מי שאנחנו מכירים. בתוך זמן קצר היו לנו 40 חתימות, אבל זה לא מספיק. ברגע שנגיע ל-1,500 אשלח אותה עם מכתב שכתבתי למשרד החינוך, כדי שמקבלי ההחלטות יבינו שצריך להתייחס אלינו".
"מה אני יכול לעשות בהפסקה כשאני בבית? האחים שלי בזום, החברים בבתים שלהם, ההורים עובדים, אז אני הולך שוב למסכים או שאני משחק לבד"
הבוקר נוכחנו לדעת שהם הקשיבו, עוד לפני שהספקת לשלוח את העצומה.
"קודם כל נראה שזה באמת קורה. אותי גם מעניין לדעת, מה יהיה בסגר הבא? על מי יוותרו שוב? הם כל הזמן מבטיחים הבטחות, ובפועל אף אחד לא עושה כלום. הם רק רוצים להרגיע אותנו ואת ההורים שלנו. אם הם סוף-סוף יבינו מה הם עושים, אולי יחזירו אותנו לספסל הלימודים, בצורה שתאפשר לנו להמשיך וללמוד גם כאשר יש עלייה בתחלואה.
"בכל שאר מדינות העולם זה קורה. אולי אם היו להם ילדים בגילים שלנו, הם היו עושים משהו אחרת. אני מרגיש שלמרות ההחלטה המשמחת, מקבלי ההחלטות עדיין לא מספיק נלחמים בשבילנו".
עוד הוא מוסיף: "אני מקשיב לחדשות וקורא עיתונים, ומבין שמדובר בסיטואציה מאוד מורכבת ולא רגילה. העניין הוא שתחת ההנחיות הצליחו להחזיר את כיתות א'-ד' ואת כיתות י"א-י"ב ואת מי שכחו? אותנו. כולם חזרו ללימודים חוץ מאיתנו. אומרים לנו: 'אתם כבר גדולים. קחו כוס מים, תעשו לכם חביתה ותלמדו מהבית'.
"אנחנו לא שונים מהשאר! תחזירו אותנו לקפסולות ותשאירו אותנו בבית הספר, גם אם המצב משתנה ואם יש עלייה בתחלואה, זה עדיף מאשר להיתקע מול המחשב כל היום. זה משפיע לנו על מצב הרוח וגם פוגע בלמידה. אנחנו לא לומדים טוב כמו שאנחנו לומדים בכיתה, ואני בכלל לא מדבר על החסך החברתי".
אתה מאמין שהעצומה יכולה לעזור?
"קודם כל, אנשים צריכים לחתום. אם כולם יתעלמו ויגידו שזה לא יעזור, אז זה באמת לא יקרה. המורה שלי לפסיכולוגיה לימדה אותנו על נושא של פיזור אחריות - מצב בו הפרט לא לוקח אחריות, ברגע שהוא חלק מקבוצה גדולה. אסור שזה יקרה. יש לי חברים שאומרים לי שהם לא צריכים עכשיו לקום מוקדם, לצחצח שיניים, להתארגן וללכת לבית הספר אבל הם גם צריכים להבין שהזום זו לא המציאות".
"אני מרגיש שלמרות ההחלטה המשמחת, מקבלי ההחלטות עדיין לא מספיק נלחמים בשבילנו"
לאורך השיחה יושבת שירה ומביטה בגאווה בבנה, שמנסה להסביר את הצורך העז לחזור ללימודים הפרונטליים. "האובדן של הזווית האישית, יחסי מורה-ילד הוא בעיניי אחת הבעיות המהותיות", היא אומרת. "מורה יכול להרגיש ולהתייחס לילד שיושב בכיתה, עצוב ובלי מצב רוח. בזום, רוב הסיכויים שזה לא יקרה. במסכים גם אין את האפשרות לקיים דיון, להלהיב את כולם יחד, לבצע תהליכים שיכולים לקרות רק בכיתה. בפועל אנחנו רואים ילדים ובני נוער שמפהקים ומחכים שהזמן יעבור".
עוד בנושא:
מה היית אומרת למקבלי ההחלטות, שהחליטו להחזיר את מערכת החינוך ביישובים הירוקים והצהובים, ומתנים את המהלך בדחיית ההגבלות הנוספות?
"הם צריכים להבין שככל שתידחה חזרת הילדים האלה לספסל הלימודים, כך יהיה להם קשה יותר לחזור ולצוותי ההוראה להחזיר אותם לשגרת למידה בכיתה. הם חיים בשגרה חלופית במציאות מדומה ולא במציאות עצמה.
"ועוד דבר, עד שחוזרים וגם אחרי, נסו להתאים את לוח המבחנים והמטלות למצב החדש. מאלצים את הילדים להכניס את הכיתה למחשב וזה לא אותו הדבר. אין לזה את אותו האפקט, ולכן חשוב להתאים גם את שגרת המשימות לשמונת החודשים האחרונים, שבמהלכם למדו אחרת".
אושרי מוסיף: "זה כל כך פוגע שאף אחד כמעט ולא מדבר עלינו. אני צופה בחדשות ורואה את הדיבור על כמות הנדבקים, ואיך כיתות אחרות חוזרות ללימודים ומה איתנו? לא חסר משהו בין לבין? זה מרגיש מאוד לא נעים שאומרים לך שתלמד מרחוק ותהיה בשקט. בעצם, לא רוצים לשמוע אותך".
המכתב שאושרי כתב:
