רשת בתי הספר לכדורגל של עודד מכנס נעולה מאז תחילת הסגר השני, וכוכב העבר של מכבי נתניה - שבימים שהם לא קורונה מאמן מאות ילדים בשנה - תולש את שערות הדשא מהמגרש ולא מבין מדוע ממשיכים להשאיר בבית בני נוער וילדים, שבסך הכול רוצים לצאת החוצה ולשחק כדורגל.
"אני מאמן כדורגל ילדים מגן טרום חובה ועד כיתות ז', ואם מישהו חושב שאפשר להמשיך ולסגור את הילדים האלה בבית ומול הזום ולא לתת להם לעשות ספורט - יש לו טעות גדולה", הוא אומר.
"ילדים יושבים בבית משועממים ועצבניים. תנו להם לצאת ולהתאמן"
"ילדים נולדו להיות בחוץ, הם חייבים לפרוק אנרגיה, להתאמן באוויר הפתוח, לשחק עם חברים, לחזור הביתה רגועים, שמחים, רעבים. קבוצות הווטסאפ שלי מלאות בשאלות מתי חוזרים למגרש. ילדים יושבים בבית משועממים, עצבניים. תנו להם לצאת ולהתאמן. אנחנו מקפידים מאוד על הנחיות הקורונה ולא מתחבקים אחרי גולים".
רגע, זה כבר נגד חוקי הטבע לא להתחבק אחרי גולים.
"נכון, אבל שומרים על הכללים. אז במקום להתחבק הילדים למדו לעשות סלטות באוויר, לעשות מספריים, אווירון. אם יש משהו שלא נתקלתי בו אף פעם על המגרש זה ילד דיכאוני. ספורט עושה לילדים מצב רוח טוב, ספורט טוב לגוף ולנפש בעיקר בתקופה הזאת, ולכן כשאומרים שהילדים בבית מאבדים את מצב הרוח ואת האוריינטציה החברתית, אני אומר שצריך להחזיר אותם דחוף לפעילות ספורטיבית, בקבוצות קטנות, בשמירת מרחק".
"ספורט טוב לגוף ולנפש". עודד מכנס "ספורט טוב לגוף ולנפש". עודד מכנס
"ספורט טוב לגוף ולנפש". עודד מכנס
(צילום: אלבום פרטי)

מאבדים את הצד החברתי

קבוצות הכדורגל של מכנס לא לבד. בימים האחרונים יותר ויותר ילדים ובני נוער יוצאים בדרישה לאפשר את הפעילות הספורטיבית, כחלק משגרת החיים לצד הקורונה. שלשום אף יצאו מאות מהם יחד עם הוריהם להפגנות ברחבי הארץ. הנזקים, הם טוענים, הם לא רק גופניים, אלא בעיקר נפשיים.
"כדורגל זה החיים של הבן שלי, מהבוקר עד הערב הראש שלו בכדורגל", אומר ערן פודו מנתניה, אבא של גלעד בן ה-9. "צריך להבין, ילדים שרגילים לספורט - זה לא רק החוג, זה לא רק התזוזה, התנועה, שהן חשובות מאוד - אלא זה גם מפגש, חינוך לערכים ולדרך חיים, להתנהגות ראויה, וזה מאוד-מאוד חסר לו וגם לנו".
איך הוא מתמודד?
"אין לנו בית עם גינה ולכן באופן יצירתי הוא הפך את הסלון למגרש כדורגל ואנחנו חיים עם זה. מגרד לו לבעוט. הוא מתגעגע. מחכה לחזור לדשא. לדעתי, אפשר היה להחזיר אותם להתאמן כי באימונים מקפידים על ריחוק, על מסכות, על הצהרת בריאות, על קבוצות קטנות".
"אני מתגעגע לכדורגל, אני רוצה כבר לחזור לאימונים", אומר הבן גלעד. "אני מרגיש שאני צריך את הכדורגל, מזמן לא שיחקתי. חסר לי לשחק עם החברים ובכלל לעלות על הדשא".
אתה חולם להיות כדורגלן?
"כן, ואני מקווה שהקורונה לא תעצור אותי".
"מקווה שהקורונה לא תעצור אותי". גלעד פודו "מקווה שהקורונה לא תעצור אותי". גלעד פודו
"מקווה שהקורונה לא תעצור אותי". גלעד פודו
(צילום: אלבום פרטי)
יעל ארד היא לא רק ספורטאית אולימפית מעוטרת. היא גם חברה בוועד האולימפי שפועל עכשיו יחד עם משרד הספורט כדי להסביר למשרד הבריאות עד כמה זה חשוב להחזיר את הפעילות הספורטיבית לילדים. לא רק ספורטאים מקצועיים נפגעים מהמצב, אלא גם ילדים שרוצים להמשיך את חוג הכדורסל שלהם.
"לצד ספורטאי הנבחרות יש גם בני נוער בספורט יחידני שזקוקים לספורט", היא אומרת, "אנחנו מסבירים למשרד הבריאות שהבריאות הנפשית של הציבור וההמשכיות של הספורטאים, היכולת לשמור על כושר, נגזרות מאימונים. כאשר אנשים שרגילים להתאמן כל יום לא מצליחים לחזור לכושר, הם הופכים להיות מדוכדכים".
גם אצל ילדים?
"גם אצל מבוגרים וגם אצל ילדים. כבר הוכח בכל העולם שספורט שומר על הבריאות הנפשית של האנשים, מוציא אנרגיה, משחרר מתחים, שומר מהשמנה. אני מדברת עם אנשים והם אומרים לי איך שהילדים הפכו ליותר עצבניים, יש להם פחות מוטיבציה וריכוז. הם הולכים כל היום למקרר או יושבים מול הטלוויזיה, ואני יודעת שכאשר הם יעשו ספורט - הרבה מהרגשות השליליים יתפרקו והדבר גם יתרום לבריאותם. יש גבול עד כמה אדם יכול לשבת כל היום לבד בבית ומול המחשב".
 "יש גבול כמה אפשר לשבת מול מחשב". יעל ארד "יש גבול כמה אפשר לשבת מול מחשב". יעל ארד
"יש גבול כמה אפשר לשבת מול מחשב". יעל ארד
(צילום: אלבום פרטי)
אפשר לשמוע את החיוך בקולו של הכדורסלן מיקי ברקוביץ', כשהוא מספר לי בטלפון על אימוני הכדורסל בזום של הנכד שלו, אריאל, שמשחק באקדמיה לכדורסל של מכבי תל־אביב. לכו ספרו למי ששרף את הפרקט במשך שנים רבות, שנגיף עולמי העביר את אימוני הכדורסל לזום.
"במקום לפרוק אנרגיה הילדים מבלים שעות מול המחשב בזום או בבית"
"אין ברירה, אני רואה איך הנכד שלי ושאר חברי הקבוצה עושים תרגילים בזום כדי לשמור על כושר", הוא אומר, "מתאמנים מול המסך בשליטה בכדור. נכון, יש הרבה תרגילים שאפשר לעשות לבד בבית, אבל צריך גם את האימונים בחוץ, את המפגש עם החברים".
מה דעתך על מה שקורה להם בעקבות משבר הקורונה?
"הוויתור על הספורט הוא צעד מאוד קשה לילדים. במקום לפרוק אנרגיה הם מבלים שעות מול המחשב בזום או בבית. לא סתם לימדו אותי לפני עשרות שנים 'נפש בריאה בגוף בריא', כי לספורט יש תפקיד חשוב מאוד באיזון הפיזי והמנטלי שלנו. אני מקווה שמהר מאוד יחזירו את הילדים לספורט".
"הוויתור על הספורט הוא צעד מאוד קשה לילדים". מיקי ברקוביץ'"הוויתור על הספורט הוא צעד מאוד קשה לילדים". מיקי ברקוביץ'
"הוויתור על הספורט הוא צעד מאוד קשה לילדים". מיקי ברקוביץ'
(צילום: אלבום פרטי)
גם רופא הספורט פרופ' גל דובנוב־רז, מנהל מרפאת ספורט ילדים במרכז הרפואי שיבא בתל השומר, מודאג מאוד מפרק הזמן הארוך שבו הילדים לא עושים פעילות גופנית, כאשר חוגי הספורט והאימונים אינם מתקיימים.
"פעילות פיזית ובטח קבוצתית אצל ילדים, זה קודם כל ספורט, אבל זה רכישת כלים, חוקים ודרך התנהלות", הוא אומר. "יש לזה תרומה נפשית וסוציולוגיות שאי־אפשר לרכוש בשום צורה אחרת, וזה נוסף על היתרונות של בניית הגוף, חיזוק העצמות והכושר הגופני.
"מניעת הספורט בחודשים הארוכים הללו מפספסת חלון הזדמנויות שאחרי זה יהיה קשה להשלים"
"כשילד עושה ספורט הוא רוכש מיומנויות של התפתחות חברתית, שיתוף פעולה, משא ומתן, שכר ועונש - זה דברים שלומדים אותם על המגרש בלי שאתה מרגיש אפילו. זה הרבה מעבר למשמעות של לרוץ ולמסור כדור. מניעת הספורט בחודשים הארוכים הללו מפספסת חלון הזדמנויות שאחרי זה יהיה קשה להשלים".
אילו נזקים עלולים להיווצר?
"קחי ילד בן חמש שהולך לג'מבורי, או שסוגרים לו את החוג שבו הוא לומד שיווי משקל ותנועה, מתי הוא ילמד שיווי משקל? מתי הוא ילמד את יכולות הגוף שלו? אם הפסקת הפעילות של החוגים תימשך, אני חושש מאוד שייפתחו כאן פערים גם רגשיים וגם פיזיים שנתקשה לצמצם אותם במשך דורות".
אלה דברים שילוו אותנו בעתיד הרחוק?
"ודאי, חוץ מהפגיעה ההתפתחותית והנפשית שיש כרגע בילדים, הבעיה היא שבשאר העולם כן ממשיכים להתאמן ונפתחים פערים. למשל נבחרות ילדים בכדוריד או בכדורסל - הרי באירופה ממשיכים להתאמן, לשחק, אז איך אנחנו יכולים להתמודד מולם בעתיד הקרוב כשהם מתאמנים ואנחנו לא?"
קראו עוד:
פרופ' דובנוב־רז מסביר כי לצד הצדדים הגופניים שנפגעים, הילדים מאבדים גם את הקשר החברתי שהוא משמעותי מאוד בשלב זה של החיים. ילד שיושב בבית הרבה זמן, בלי הפעילות הגופנית שהוא רגיל לעשות, הופך להיות פקעת עצבים ועלול לפתח בעיות קשב וריכוז.
"ילד שיושב בבית הרבה זמן, בלי הפעילות הגופנית שהוא רגיל לעשות, הופך להיות פקעת עצבים"
"גם אם יבצע את הפעילות בסלון, הגוונים של האפור של הסלון זה לא כמו הירוק של הדשא, ומדובר בנתונים שנחקרו", הוא מדגיש. "אני מביט בבן שלי, הוא בן 13 ומשחק בקבוצת כדוריד. זאת לא רק הקבוצה שבה הוא מתאמן, זה גם העולם החברתי שלו שמתרקם תוך כדי האימונים. והם כבר חצי שנה לא התאמנו. לא התחרו ולא התמודדו על המגרש. אז כן, גם הפן החברתי נפגע, וכחברה וכיחידים יהיה קשה מאוד להחזיר אותם אחורנית. וזה עוד בלי קשר לפגיעה הגופנית ולירידה בכושר ובכוח".

מטפסים על הקירות

את הדברים המטרידים האלה מכיר דרור ורד מקרוב. בנו עמית, בן עשר, הוא ספורטאי חובב, וכך גם רבים מבני גילו שמחפשים בשבועות האחרונים מה לעשות רק כדי לא להשתגע ולטפס על הקירות. "מבחינתו של עמית, זה שהוא לא יכול לעשות ספורט, להתאמן, זה נורא", אומר ורד. "וגם לנו בתור הורים זה חסר, כי הספורט מרגיע ונותן פרופורציות. כאשר עמית עושה ספורט הוא יותר מרוכז, פחות עצבני, ועכשיו, בלי ספורט, המצב ממש אחר".
 עמית ורד עמית ורד
עמית ורד
(צילום: אלבום פרטי)
עמית: "בגלל הקורונה אין כדורגל. אני מאוכזב מאוד מזה שאין אימונים, כי זה משהו שכיף לי לעשות ועכשיו לא רק שאין את השגרה הרגילה, גם אין אימונים. בכל פעם הייתי מחכה לאימונים ועכשיו אין לי למה לחכות".
למה אתה מתגעגע במיוחד?
"לרגע שאני עולה למגרש ומתחיל לשחק. גם לחברים ולמאמנים. לכל מה שקורה שם".
מה עושים עם כל הילדים שמתגעגעים לספורט ולחוגים וכבר תקועים כל כך הרבה זמן בבית? אני שואלת את פסיכולוג הספורט ד"ר אסף בלאט, והוא עונה שמדובר בבעיה קשה. "אני כל הזמן שומע מילדים שמשחקים כדורגל ביומיום, שמשחקים כדורסל, עד כמה המפגשים על המגרשים חסרים להם. עד כמה הספורט בכלל חסר להם. יש גם את הילדים שמבחינתם הספורט הוא סוג של חלום מקצועי והאימונים והמשחקים הם הדרך להגיע אליו, והם רואים את החלום הזה הולך ומתרחק מהם".
מה הילדים אומרים?
"מדברים על הגעגוע לפעילות הגופנית, לספורט הקבוצתי, לכך שזה מאוד חסר להם גם פיזית וגם רגשית. אצל מי שכבר יודעים היום שהם רוצים להיות ספורטאים מקצועיים, יש דיבור על כך שהתקופה הזאת פשוט עוצרת את ההתקדמות. פוגעת להם בחלום. הם ממש פוחדים".
להורים, אומר ד"ר בלאט, יש כאן תפקיד חשוב. עליהם להעניק לילדים את התמיכה שתכיל את האכזבה שלהם. צריך להקשיב להם, לחזק אותם, לעזור להם להתמודד עם המצב — גם בתוך חוסר הוודאות. להסביר להם שיש דברים שאנחנו יכולים לשלוט בהם ושיש דברים שאי־אפשר לשלוט בהם".
במה כן אפשר לשלוט?
"בפעילות גופנית שאפשר לעשות לבד, או בפעילות שאפשר לעשות עם המשפחה הגרעינית: להתקין סל בחצר הבית המשותף, לצאת לריצה יחד עם ההורים או עם האחים, ללכת יחד. וגם עניין השייכות חשוב, בתקופה הבודדה הזאת, אז גם לעשות את הספורט יחד כמשפחה גרעינית, אבל גם לדרבן אותם להתאמן יחד עם החברים, בזום כמובן".
ארד מוסיפה שמבחינת ההורים יש כאן הזדמנות כפולה: "גם להעניק לילדים חוויית ספורט משותפת של הורה־ילד מחוץ לבית, במקום החוויות של החוגים והלימודים, וגם העובדה שספורט הוא פתרון להעביר עוד זמן עם הילדים", היא אומרת, "זו הזדמנות לאינטראקציה טובה, חיובית ומשותפת. ההורים צריכים להקפיד ולייצר זירה משחקית של הנאה, של שיתוף, בלי היררכיה של מבוגר־ילד, אלא להתיילד לטובת הילד ולתת לו את החוויה של המשחק, הניצחון וההפסד".