"רציתי לעשות את זה. הוצאתי את האקדח והוא בא פתאום והתיישב בחיקי. אמרתי לעצמי, טוב, לפחות מישהו אחד אוהב אותי. אם אמות, מי יטפל בך ספרקי? אני צריכה לחיות בגללך. אין ספק, הכלב הטיפשי הזה הציל את חיי". (ג'ון ריברס)
לפני שנים התקשרתי למשורר נתן זך. זה היה קצת אחרי פרסום ספרו "הזמיר לא גר כאן יותר". בתחילה סירב בתוקף להתראיין, ורק אחרי שסיפרתי לו ששורה מתוך שיר שלו, "ראיתי ציפור רבת יופי", מקועקעת על זרועי - הוא התרצה. עשיתי זאת לאחר שקוקי, התוכי האהוב שלי, נעלם שבת אחת מהחלון.
קוקי היה ציפור יפהפיה, מבריקה ומצחיקה, שלא משה מכתפי שלוש-עשרה שנה. החיים שלנו היו שזורים ביחד, הוא היה אהבת חיי. בכל לילה בשעה תשע בדיוק, היה עף אלי ומתכרבל מתחת לצווארי, עטוף, וכך היינו נרדמים ביחד. בלילות לאחר היעלמותו היה מופיע על עורי כתם בוער כהה מתחת לצוואר, בדיוק במקום בו נהג להירדם על גופי. המחשבה שהוא מבקש אותי, רועד ומפוחד בחוץ ולא יודע את הדרך חזרה, ממשיכה לייסר אותי עד היום.
קוקי ושירלי קוקי ושירלי
קוקי ושירלי
(עודד קרני)
המשורר, שהבין משהו קטן על ציפורים, הקשיב בשקט. גם הוא התאבל בחשאי על הזמיר הקטן שהופיע יום אחד בחלונו. וכך ישבנו שלושתנו, המשורר, בקבוק ויסקי ואני, ליבנו שבור, ומסביבנו חגות שתי ציפורים.
שנה אחרי היעלמותו של קוקי, ביום גשום ואפור, אימצתי את שושה. כלבה מעורבת יפהפיה בת שמונה חודשים. היא עברה זוועות גדולות ובכל זאת הסתכלה עליי בעיניים טובות כל כך. אם מישהו היה אומר לי שכל בוקר אקום לאסוף קקי בשקית ניילון שחורה, הייתי צוחקת. שבועיים אחרי שהגיעה החלקתי בבית ואיבדתי הכרה. שושה ליקקה אותי במשך שעות ארוכות עד שהתעוררתי. שנה אחרי כן הבריחה מהבית את הירקן השכונתי שהגיע עם משלוח וניסה לאנוס אותי. הוא ברח לפני שהצליח. תשע שנים אחרי, אני יודעת - שושה היא הילדה שלי, גם אם יש לה זנב.
שושה ושירלי פרקששושה ושירלי פרקש
שושה ושירלי פרקש
(צילום פרטי)

אני לא מגיע לעבודה, החתול שלי מת

לדברים שאנשים עושים עבור בעלי-החיים שלהם אין גבולות. מפנים להם חדר, לפעמים מוותרים על זוגיות, מוציאים הון תועפות על טיפולים, גם אם היד אינה משגת, מוותרים על חופשות אם אין בייביסיטר, וישנים איתם מחובקים חזק. אייזיק דוידוביץ, מדריך נהיגה ועיתונאי רכב מרעננה, הבעיר את המדינה לפני כמה שנים אחרי שכלבתו האהובה, דבש, ברחה מפנסיון בעת ששהה בחו"ל. אלפי מתנדבים יצאו לחפש אותה, יום ולילה. אחרי שנמצאה, הוציא את הספר "איפה את דבש", שמתאר את סיפור בריחתה ומציאתה.
הקשר המיוחד בין אנשים לחיות הבית שלהם, הוא קשר משמעותי שרק לאחרונה מתחיל לקבל הכרה בספרות הקלינית המקצועית. תוצאות מחקרים אמפיריים בנושא טרם פורסמו באופן רשמי, אבל מידע רב של פסיכולוגים, וטרינרים ובעלים של בעלי-חיים, משתחרר לרשת באופן ויראלי מדי יום. אנשי מקצוע רבים בעולם מתייחסים לנושא ברצינות רבה. הפסיכיאטר ג'ון בולבי, אבי תיאוריית ההיקשרות בפסיכולוגיה, כבר הכיר בקשר המיוחד בין אדם לבעלי-החיים כקשר של היקשרות לכל דבר.
ובכל זאת, מה הסיכוי שהמעביד שלכם יגלה הבנה כשתגידו לו שאתם לא מגיעים לעבודה כי החתול שלכם מת? ככל שהקשר לבעל-החיים חזק יותר, כך יקשה על הבעלים להתגבר על מותו, והצער יישאר איתו לאורך זמן. תשאלו את השכנה שלי, אינגריד, שהצילה ממוות קיפוד קטן וחובב מושבע של במבה, בשם ארתורו. אחרי מותו לא ידעה את נפשה מצער.

ארנבוני חופש

"יש מן סטיגמה כזו שאנשים מתאבלים רק על כלבים וחתולים", אומרת הנוירולוגית ד"ר מירב ברק, "האמפטיה של אנשים לבעלי-חיים היא סלקטיבית". ברק מגדלת בית שישה ארנבונים, שלושה מהם באומנה, ושני חתולים. "ארנבונים הם חיות מדהימות ואינטליגנטיות, זה ממש עוול לכלוא אותם בכלוב. הארנבים שלי חופשיים בבית אני קוראת להם 'ארנבוני חופש'. תהליך האבל מחיות אחרות שלא נחשבות "מיינסטרים" הוא לא פחות קשה. בני אדם אינם החיה היחידה על הפלנטה שיש לה רגשות".
למה כל כך הרבה ארנבונים לא מחזיקים מעמד בבית? "יש טעויות נוראיות שאנשים עושים עם ארנבים, מתוך בורות. קונים ארנב לילד, הוא משתעמם אחרי שבועיים ואז נוטשים אותו. חייבים לחשוב על איכות החיים של החיה. את הארנב הראשון ששבה את ליבי, ספוק, קניתי בחנות חיות ללא שום ידע מקדים והוא היה אצלנו חמש שנים. בעלי ואני אימצנו אותו אבל לא ידענו שבניגוד לחתול וכלב, ארנבונים, כמו צ'ינצ'ילות וחמוסים, מוגדרים בארץ כ-"חיות אקזוטיות", וכמעט אין וטרינרים שמתמחים בזה. לכן הרבה מאוד ארנבונים נפטרים וסובלים מסיבוכים כתוצאה מטיפול לקוי של הרופאים הלא נכונים.
"הבאנו לספוק ארנב נוסף כדי שלא יהיה לבד, אבל הוא נפטר. מסתבר שאסור להפריד גורים מאמם לפני גיל חודשיים, כשהם עדיין יונקים כי הם לא מקבלים תזונה נכונה. זו סיבה עיקרית למוות ארנבים, תולשים אותם מהאם לפני הזמן. ספוק התאבל עליו ברמות שאין לתאר. הוא עשה סיבובים בכל הבית לחפש אותו והפסיק לאכול מרוב צער. גם חיות מתאבלות, זה קורע לב".

"הוא חסר לי כל הזמן": אסף וזיגי

אסף חלדי, מנהל מתנ"ס צורן המתגורר בהוד השרון, איבד את זיגי כלבו האהוב לפני שתים-עשרה שנה, אבל הצער על מותו ממשיך ללוות אותו. "לא הבאתי אף כלב הביתה אחריו. עד היום אני חושב עליו ומתגעגע אליו. בחודשים הראשונים לאחר מותו זה הרגיש כמו לחיות בלי יד או אוויר לנשימה. הוא חסר לי כל הזמן, הכאב לא עובר, למרות השנים שחלפו.
"זיגי לימד אותי כל מה שאני יודע על אהבה. הקשרים שלנו כבני אדם קמים ונופלים, אבל הוא היה האהבה היחידה בחיי שהתקיימה באופן הכי נקי וחזק שלה. הייתה לו אינטליגנציה רגשית גבוהה ביותר. אם הייתי עצוב הוא ידע איך לעודד אותי. בטיולים שלנו דיברתי איתו על הכל, והוא תמיד הקשיב. כשאבי נפטר, זיגי לא מש ממני כל השבעה. יש הרבה קווי דמיון בין האופן בו התאבלתי על אבי והאופן בו אני מתאבל על זיגי".
כשהתגלה לזיגי סרטן בגרון, משהו שהתפתח מתולעת הפארק, השתנו חייו של אסף. "התאמתי את החיים שלי בשביל להקל עליו בכל דרך שיכולתי והשגתי לו את הטיפול הרפואי הכי טוב שיש. לא עניין אותי שום דבר חוץ מזה. בנסיעה האחרונה למרפאה, זיגי כבר לא בכה, רק שכב מאחור והביט בי בדממה. שנינו שתקנו, שנינו ידענו, לא היה צורך במילים".
זיגי של אסף חלדיזיגי של אסף חלדי
זיגי של אסף חלדי
(צילום פרטי)
מה עבר עליך לאחר מותו? "במשך זמן ארוך המשכתי להסתובב באותו מסלול שהלכנו בו כל יום, כאילו חיכיתי שירוץ אלי כמו פעם. תקופה ארוכה לא רחצתי את האוטו היכן שנשארו שערותיו על המושב, ואני שומר את הרצועה שלו עד היום".

מה הבעיה? נקנה חדש!

סופר הילדים האהוב אריך קסטנר, כתב פעם כי הילד הבוכה על כלבו בילדות, הוא המבוגר שיבכה על אביו, וכי אסור לזלזל בכאב של הילד. "האוגר שלך מת? מה אתה בוכה, נקנה לך חדש", הוא משפט הרסני לילד, וגם למבוגר. לא פעם מדובר במפגש הראשון של ילד עם המוות, והדבר האחרון שאתם רוצים לעשות הוא ללמד אותו להסתיר רגשות של צער, דבר שעלול לחבל בהתמודדות שלו מול אובדנים שעוד מחכים לו.
"מאפינס, התינוקת המלאכית שלי, הובאה למנוחת עולמים", כתבה לילך יצחאיק, ישראלית שחיה בוורג'יניה ומפרסמת במשך שנים תמונות וסיפורים בפייסבוק, עליה ועל כלבתה הקטנה מאפינס, שנפטרה בנובמבר האחרון. "לצידה של הקטנה שלי יש כלבלבים ומספרים שיש שם גם פיל קטן. מאפינס אהבה טבע, ורצינו לתת לה מקום שתביט עליו מלמעלה ותאהב. ילדה יפה שלי, תינוקת של אימא, תודה על כל האושר והאהבה האינסופית. את בליבי לנצח נצחים. נשמתך בגן עדן. נוחי על משכבך בשלום. יהי זכרך ברוך לעד". אחרי מותה פרסמה קליפ מרגש לזכרה.
לילך ומאפינס לילך ומאפינס
לילך ומאפינס
(צילום משפחתי)

קשר מתמשך

כבר נאמר בצדק בעבר, שזה שמישהו מת לא אומר שהיחסים איתו נגמרו. מה שנכון לתהליכי האבל על אדם קרוב, נכון גם לגבי בעלי-החיים שלנו. עד היום אני יכולה בקלות להרגיש את מגע רגליו הזעירות של קוקי על כתפי, ואת הדגדוג העדין של המקור שלו על אוזני. "קשר מתמשך", הוא מונח פסיכולוגי שמתאר התנהגויות שממשיכות אחרי האובדן של אדם קרוב או חיית מחמד. קעקועים, אלבומי תמונות, טקסי זיכרון, שמירה של חפץ אהוב (נוצה ירוקה, במקרה שלי), שיר או סרטון, כתיבת ספרים וכל פעילות של הנצחה. אנשי מקצוע אומרים שזה בדיוק מה שעוזר לנו להמשיך את הקשר עם בעלי-החיים שאבדו לנו. לא פעם הם מופיעים בחלומותינו, הרבה שנים לאחר מותם.
קשר שכזה קיים גם אצל רמי אורפז, יזם היי-טק במקצועו משערי תקווה, שאיבד את שייד (shade), סוסו האהוב לפני כשבועיים אחרי שש שנים. שייד היה סוס טיולים צעיר וחזק, אבל נפטר בפתאומיות כתוצאה מסיבוך של מחלת סוסים מאוד מדבקת בשם סטרנגלס. "היינו צוות מעולה יחד", הוא מספר, "הוא שמר עליי ואני עליו. לא פעם שמר עליי מטעויות רכיבה או עצר כשהיה מסוכן מדי להמשיך. היה בינינו קשר חזק של אהבה וסמכתי עליו כמו שסומכים על חבר טוב. הוא ממש חסר לי, במיוחד בתקופה הזו בה היינו יוצאים לטיולים ארוכים ויפים ורוכבים שעות ביחד".
למרות הצער הגדול רמי לא נח לרגע ופועל על מנת להביא את המודעות למחלה ותוצאותיה העגומות לבעלי סוסים אחרים. "בעלי חוות ומגדלים לא מדווחים על המחלה וגורמים להפצתה ולמוות מיותר של סוסים. אני יוצר קשר עם וטרינרים בכירים ומקבלי החלטות במשרד החקלאות כדי לעצור את המחלה שכבר הדביקה להערכתי מאות סוסים בישראל. זו הדרך שלי להתאבל עליו".
רמי ושיידרמי ושייד
רמי ושייד
(צילום פרטי)

"היא הייתה הילדה שלי": רן ושוקית

גם פוסט סיכום העשור בפייסבוק של רן קוניק, ראש עיריית גבעתיים, לא חף מהכלבה שלו שוקית, שנפטרה. "כלב זה אושר גדול. רק מי שיש לו יוכל להבין זאת", הוא מספר. "בשנים בהן שוקית הייתה אצלי לא הייתי חולה אפילו פעם אחת. לקחתי אותה כמעט לכל מקום שהלכתי אליו באותה תקופה, כמעט ולא יצאתי לחופשות, שלא לדבר על יציאה לחו"ל - כי לא הייתי מסוגל להשאיר אותה לבד.
"את שוקית לקחתי מצער בעלי-חיים בתל-אביב לפני 12 שנה. תמיד רציתי כלבה קטנה. היא כבר ננטשה פעמיים בידי שתי משפחות אחרי ניתוח כליות שעברה. לדעתי, אם לא אני, היא הייתה מורדמת. בתחילה לא רצתה לבוא איתי וכמעט נעלבתי, אבל כבר ברכב, בנסיעה הראשונה הביתה, היא טיפסה עליי. כך התחיל הקשר".
איך הסתגלת לחיים עם כלב? "בהתחלה היה לי קשה כי מעולם לא היה לי כלב, והייתי צריך להתרגל למחויבות ולאחריות. פתאום הבנתי שחיי השתנו ושיש יצור קטן שתלוי בי לגמרי. אפשר לומר שנולדה לי ילדה".
שוקית חלתה במחלה אוטואימונית ובמשך כמה חודשים קשים עברה טיפולים, כולל אשפוז בבית חולים למשך כשלושה חודשים. "עשיתי כל מה שאפשר, כולל הוצאת סכומי כסף גדולים, עד שלבסוף כבר לא הייתה ברירה והיא הורדמה, שלא תסבול. הרופאה שלה בכתה".
שוקית של רני שוקית של רני
שוקית של רן קוניק
(צילום משפחתי)
איך התמודדת עם המוות שלה? "הימים שאחרי היו קשים מאוד. הייתי צריך להתרגל לחיים בלעדיה. שוקית הייתה הילדה שלי. התנחמתי בזה שהפסיקה לסבול כי היה מאוד קשה לראות אותה חולה וסובלת. אני מתגעגע לקפיצות השמחה שלה בכל פעם שהגעתי הביתה. כל בעל כלב מכיר את תחושת האושר הזו עם החזרה הביתה".

"זכינו לאהבה אמיתית": איילת וטופו

"לקחתי את טופו מצער בעלי-חיים", מספרת איילת גבאי מרמת-גן, אמנית מחול מזרחי ומטפלת דרך תדרים. "אף אחד לא רצה לאמץ אותה כי הייתה לה פגיעה בשלפוחית השתן בגלל עיקור מוקדם והיא טפטפה שתן. בת שמונה חודשים הייתה כשהגיעה אלי ושש שנים אחרי כן נפטרה מסרטן. היינו מאד קשורות, ממש כמו בני אדם. כשחלתה, הייתי מטפלת בה עם קערות וקריסטלים והיא הייתה יושבת בסבלנות ומקבלת את הטיפול באהבה. אפילו נתתי לה לשתות מצמח השרביטן שהוא מר ולא טעים, אבל לא רצתה לאכזב אותי ושתתה. לא יכולתי לוותר עליה. נסעתי לכל מקום וחיפשתי כל מרפא אפשרי. הרופאים לא הבינו איך היא שורדת במצב שלה. יום אחד נסעתי לסופ"ש. היא חיכתה לי, וכמה שעות אחרי שחזרתי, נפטרה בידיים שלי".
איך התמודדת עם מותה? "אבל כבד נפל עליי. הגעגועים והכאב היו נוראיים. טופו הייתה כלבה מאד דאגנית ודעתנית. אם הייתי נכנסת לים טיפה מעל הברך, היא דאגה להחזיר אותי. כשהייתי יוצאת לדייטים הייתי לוקחת אותה איתי. היא הדגישה מי מוצא חן בעיניה ומי לא, ותמיד צדקה. בכל פעם שטפטפה שתן בגלל העיקור שעשו לה, היא הייתה במבוכה, אבל לא הזיז לי לעשות ספונג'ה שבע פעמים ביום. הייתה בינינו אהבה ענקית ושתינו זכינו".
טופו של איילת גבאיטופו של איילת גבאי
טופו של איילת גבאי
(איילת גבאי)

"אתה מאבד חבר": שי ודינה

שי טוכנר מגבעתיים, פנסיונר היי-טייק ומוזיקאי, נפרד לא מזמן מדינה, חתולתו האהובה. למרות שהוא מגדל חתולים וכלבים בבית, דינה הייתה חתולת חצר לכל דבר, אבל קשר חזק של אהבה נרקם ביניהם. "היא לא הייתה מסתדרת בבית", הוא אומר. "הכרתי אותה כחתולת רחוב כשישבה על גדר של בניין ברחוב שלנו. התחלתי להביא לה אוכל, ומאז ידעה בדיוק מתי אני מגיעה וחיכתה לי באותו מקום. לפעמים הייתה מצטרפת אליי ואל כלבי ז"ל בטיולים בשכונה ובפארקים, והם היו חברים טובים. היא הייתה חלק מהחיים שלי".
מה קרה לה? "בחודשים האחרונים היא הידרדרה, הייתה כבר מבוגרת, למעלה מ-12 שנה ואולי הרבה יותר מזה. התחלתי להאכיל אותה באוכל רטוב פעמיים ביום. בפעם האחרונה שראיתי אותה, היא לא אכלה כלום ונעלמה. אחרי שבוע חזרה במצב נורא. לקחתי אותה לווטרינר ולאומנה והיא אובחנה כסופנית והורדמה, כדי שלא תסבול. קשה לי לעבור ליד הגדר ולא לראות אותה".

דינה החתולהדינה החתולה
דינה החתולה

לאבד חיה זה כאב נוראי. "האבל שאנחנו מרגישים הוא אבל לכל דבר, לעיתים אפילו כבד יותר. הפרידה מבני אדם היא שונה, זו תקשורת מסוג אחר. החיה לא יכולה להגיד לך כלום, אתה רק רואה בעיניים שלה שהיא הולכת למות והיא נפרדת ממך. זו פרידה מאוד עצובה וכואבת".

"כלב הוא לא גחמה"

"הן מבחינה ציבורית והן מבחינה מערכתית - תהליך אבל על בני-אדם שנפטרו הוא מובן. יש לוויה, יש הטמנה, יש שבעה, יש שלושים ויש ימי זיכרון", מסבירה נאורה ברק מעמק יזראל, כלבנית ומתנדבת במג"ב ובמשטרה, שמגדלת ומשקמת כלבים וחתולים כבר עשרות שנים. "תהליך אבל על חיה שנפטרה הוא כל כך שונה. הוא פרטי, אישי, כמעט מבויש, יגון שיש להסתיר אותו, שהרי אנשים לא רואים כלב כבן אנוש אלא כבעל-חיים, וכל ביטוי של עצב תהומי על לכתו מזכה אותך באמפטיה רגעית במקרה הטוב, ורטינה אם אתה לא מסוגל לשכוח את האובדן. כל אחד ואחת מהם שנפטרו הותירו בליבי צלקת שלעולם לא תגליד. הקשר בינינו היה קשר של אהבה נטו. בלי תנאים, בלי שיפוטיות, רק עם נכונות והכלה. וכשכבר לא היו, הם לקחו איתם עולם ומלואו. לא לוויה, לא מנחמים, לא שבעה. רק זיכרון צורב של דמותם שלא התפוגג עם השנים".
את קברת את בעלי-החיים שלך? "כשהלברדורית שלי, ברנדי, נפטרה, טמנתי אותה בבית קברות לחיות בביתן אהרון, ועל קברה נטעו עץ תפוחים. יום אחד קראתי שהמקום נמכר ובית הקברות חוסל. מתוך שברון ליבי החלטתי לעבור לבית בכפר שבו תהיה גינה גדולה ואפשר יהיה לתת לחיות שלי את הכבוד האחרון וכך עשיתי עם רבים, זו הנחמה שלי".
נאורה ברקנאורה ברק
נאורה ברק
(צילום פרטי)
איפה אפשר לקבור חיות מחמד בארץ? "יש מקום שנקרא "גן מחמד" ויש מקום בשם "דרך ההדרים" בבית חרות. יש מקום מיוחד בכפר הס שנקרא "שלוות עולמים". בחור בשם אורן מגיע משם, לוקח את הגופה, שורף וגורס ומביא לך את הכד. אני מייחלת לעולם שבו בני האדם יבינו שכלב הוא לא גחמה. אנחנו לא עושים להם טובה שאנחנו מאמצים אותם. הם אלו שעושים לנו טובה ולמרות המגרעות שלנו, הם מוכנים לסבול אותנו כפי שאנחנו, ולהעניק לנו את נפשם ואהבתם".
"בזמנים כאלו רק כלב יודע את הדיאגנוזה. הוא שם את ראשו על הברכיים שלנו ושולח אלינו כוחות רפואה. וזה, (כלומר נפשו של הכלב) הוא מן הסודות הגדולים שאי אפשר לכתוב אותם בספר. אנחנו זוכרים את כל הכלבים שחברו אלינו, נשמתם עדן. כפותיהם שמורות בפנתיאון הגדול של רוח העולם". (יואל הופמן, 'מצבי רוח')

"בוכה עם הלקוחות שלי"

הווטרינר ד"ר שרון רגב, מנהל בית חולים וטרינרי בר"ג כבר שלושים שנה. מטבע הדברים הוא עד לאינספור פרידות. "אני יכול להגיד שלא פיתחתי שום אדישות, שום דבר לא מחסן אותי. המקרים האלו מלווים אותי כל הזמן, בעבודה ובבית.
"מה שאותי מכשף תמיד זה הקשר העמוק בין חיית המחמד לבין בעליה. יש לזה אפילו שם: "פטפרנט" (PetParent). רק היום בבוקר ישבה אצלי במשרד אישה ומיררה בבכי, כי מחר אנחנו הולכים לנתח את הכלבה שלה שחולה בסרטן. יש לנו כאן פנסיון לחתולים שמספק טיפול רפואי כשהבעלים בחו"ל. סופ"ש אחד לא שלחנו תמונה לבעלים וכבר ביום ראשון היא התקשרה מחו"ל, לדעת מה קורה עם החתול. עם הבעל והילדים היא לא בקשר יום-יומי, אבל עם החתול, כך אמרה, היא חייבת".
שרון רגבשרון רגב
שרון רגב
(צילום פרטי)
מטבע הדברים אתה נאלץ לחוות סצנות קורעות לב. "החל מאמהות לילדים, וכלה בגברים מסוקסים - ברגע הזה אנשים מתפרקים. לפני המתות חסד, כשאנחנו מגיעים למסקנה שאיכות החיים של החיה כבר לא מצדיקה את הסבל שלה, אנחנו מכינים את האנשים לזה ומתחילים לבנות את הפרידה הזו".
באיזה אופן? "אנחנו מקצים להם חדר ונותנים להם את הזמן להיפרד מהחיה שלהם. גם אחרי שלושים שנה אני יכול להגיד לך שאני עדיין בוכה עם הלקוחות שלי. גם אני נפרד מהכלבים שלהם. עם השנים למדתי שתהליך האבל על בעל-חיים מאוד דומה לתהליכי אבלות של בני אדם.
"פעם התייעצתי עם פסיכולוגית ילדים ידועה, בנוגע לאיך לבשר למשפחות עם ילדים קטנים על הפרידות האלו. כשאני יושב עם ילד ומדבר איתו על פרידה מהכלב, אני מתייחס לשיחה הזו באותה חרדת קודש, כאילו מדובר בבן משפחה. בעצם, מדובר על בן משפחה. אנשים שחיים הרבה זמן עם חיה, או ילדים שגדלו איתה, זה לא כלב, זה האח שלהם".
מה הדברים הכי מטורפים שאנשים עושים? "אנשים יעשו הכל בשביל להציל את החיות שלהם. לפני שנים נסעתי לרומניה לעזור להקים בית חולים וטרינרי ופגשתי שם איש מבוגר, אלמן בלי ילדים, כל מה שהיה לו היה רוטוויילר בן שמונה איתו גר בדירת חדר. הכלב היה חולה במחלת כליות וסיפרתי לו סתם, כבדיחה, שבקליפורניה עושים השתלות כליה לחתולים. העלות הגיעה אז ל-40 אלף דולר. כשנסעתי לשם שוב אחרי חודש, הבנתי שהוא מכר את הבית ואת האוטו, משכן את כל החיים שלו, רק כדי לנסוע לקליפורניה להשתיל לכלב כליה. אחרי שלושה ימים, לפני שהספיק לנסוע, הכלב נפטר".