שלום ליונת דסקל-דגן, לבראאה גלטא ולהניה שדמי. מה היה הרגע שבו הבנתן שאתן מתמודדות עם אירוע חדש, שלא היה כמותו לפני כן? דסקל-דגן: "בהתחלה דובר על הבאת הישראלים שנתקעו באוניה דיימונד, והיה פחד. אבל היום הכי מטורף היה כשהודיעו שבאצטדיון בלומפילד יש חולה מאומת, כך שכל מי שהיה ביציעים מסוימים, צריך להיכנס לבידוד. אני באותו יום הייתי במוקד של מד"א, והייתה כמות מטורפת של שיחות. האנשים גם היו בלחץ. היה כאוס מטורף, משהו היסטרי, ואני הבנתי שקורה פה משהו בסדר גודל שאף פעם לא התמודדנו איתו, משהו אחר לגמרי".
גלטא: "אני מסכימה איתה. בדרך כלל התחנה הייתה רגועה, אנשים לא היו בלחץ, ופתאום אני נכנסת לתחנה ורואה מלא אנשים, מלא לחץ, חולים שמרגישים קוצר נשימה, קשישים שרוצים איזושהי עזרה. כולם היו בלחץ כדי לעזור לאחר, ואני הבנתי שמתחילה מלחמה קשה".
שדמי: "לפני שנה בדיוק הגעתי לתחנה בערב פורים כדי לקחת ציוד להדרכה, ואני רואה שכל הפרמדיקים שאני מכירה כאנשים רגועים, נכנסים לאיזשהו לחץ. היה לחץ בתחנה, לחץ שלא הכרתי. המון פרמדיקים הסתובבו, סחבו קלקרים שלא ידעתי מה תפקידם. חזרתי הביתה ואמרתי לבעלי, 'קורה פה משהו אמיתי שאנחנו לא מכירים אותו'".
1 צפייה בגלריה
אדיר ינקו בראאה גלטא הניה שדמי יונת דסקל דגןאדיר ינקו בראאה גלטא הניה שדמי יונת דסקל דגן
אדיר ינקו (משמאל) ושלוש הפרמדקיות, השבוע בוועידת "האנשים של המדינה"
(צילום: עמית שאבי)
אתן פוגשות את החולים מקרוב. איך נראים הרגעים האלה שהם קשים מבחינתם? איך נראית הבדידות? דסקל-דגן: "אני חושבת שאנשים שנמצאים בבידוד או שחלו בקורונה - הדבר שהכי קשה להם זה להיות לבד. אין בן משפחה שמתקרב ויכול להגיד מילה טובה. גם אני בתור פרמדיקית בחליפת מגן לא יכולה לבוא ולשים עליו יד, לחייך. היה לנו מקרה במוקד, שהתקשר אדם מבוגר שזקוק למזון והולך פעם בשבוע להביא לעצמו סל מזון, ומכיוון שהוא היה במגע עם חולה, הוא נכנס לבידוד של שבועיים ולא היה יכול להביא מצרכים. הוא התקשר 101 ואמר שהוא לא יודע מה לעשות: 'נשארו לי חמש לחמניות'. הוא אדם ערירי, אין לו משפחה. אז אספנו כסף וקנינו לו סלי מזון".
גלטא: "אני רואה קשישים שזקוקים לעזרה, שרוצים לדבר, ואף אחד לא שומע אותם. הילדים שלהם לא באים לבקר כי הם גרים רחוק, או שיש סגר. היינו עוזרים להם בכל מה שהם צריכים, גם אם זה פינוי לבית חולים. היו אומרים לנו, 'קחו את המפתחות של הבית, תכבו אורות, תכבו מזגן', והיינו עוזרים להם. אני בטוחה שכולם במד"א עזרו ותמכו. אנחנו מגיעים לאנשים ברגעי משבר, ברגעים הכי קשים שלהם, ואנחנו שומעים אותם".
הניה, מה לדעתך הציבור לא יודע על העבודה שלכם? שדמי: "בהתחלה לא היה ברור לציבור למה צריך לעשות בדיקות. היה המון חוסר מידע, ומד"א סיפק המון מידע בנושא בדיקות ובנושאים אחרים. נחשפנו להמון הרצאות בזום, היו לנו תדרוכים לפני כל יציאה לבדיקות, היו סרטונים. כל המדינה למדה".
הגל השלישי היה הקשוח ביותר גם מבחינת העבודה של מד"א. קרה לכן שחיכיתן באמבולנס מחוץ לבית חולים עם חולה עד שמיטה התפנתה? גלטא: "קרה לי שחיכיתי שעתיים עם מטופל עד שהייתה מיטה".
עכשיו אתן משתלבות במבצעי החיסון. מה אתן רואות? דסקל-דגן: "אנשים צריכים להבין שזאת נקודת אור שלנו, מה שיאפשר לנו לחזור לשגרה רגילה. זאת הדרך לחזור לשגרה, ואם מישהו לא יכול להגיע למתחם החיסונים, מד"א יגיע אליו".
גלטא: "אני מקווה שכולם יתחסנו, ושנצא מזה".