את אשר יגורתי בא לי. ביום שישי בערב הודיעו לי כי אכן חליתי בקורונה. התסמינים שכל אותם שלושה ימים קיוויתי שהם רק שפעת, הצביעו על כך שהנגיף המאיים חדר גם אליי.
"דיברנו על זה שבחגים הוא יהיה בבית, והוא כל כך ציפה לזה וגם אנחנו"
בהתחלה נבהלתי ונזכרתי בכל אותם פרסומים על אנשים שמתקשים לנשום, על אנשים שמאבדים את חושיהם ועוד כהנה וכהנה. אך לאחר שבדקתי את עצמי והרגשתי כי חושיי פועלים וכי אני נושמת כדבעי, התחלתי לעשות ספירת מלאי.
בדקתי עם מי נפגשתי באותם ימים שבהם חיכיתי לתשובה, והראשון שעלה במחשבתי וברגשותיי הוא בני האוטיסט שהוא כמעט בן 40, אך נפשו וחשיבתו הן של ילד בן חמש, כפי שגם הוא מציין לגבי עצמו.
 רבקה ובנה גל. "איך מסבירים מה זה בידוד? רבקה ובנה גל. "איך מסבירים מה זה בידוד?
רבקה ובנה גל. "איך מסבירים מה זה בידוד?
(צילום: עדי פרץ)
מה יהיה אם גם הוא נדבק והוא הרי נמצא בהוסטל עם עוד 19 חברים, ומדריכים ואנשי צוות, והרי דיברנו על זה שבחגים הוא יהיה בבית, והוא כל כך ציפה לזה וגם אנחנו. הוא אוהב להיות עם המשפחה, גם אם בוחר לעיתים להיות בבועה של עצמו.
קראו עוד:
הוא מבין מה זה להיות בבית ואיך יגיב כשאומר לו שלא יוכל להגיע ואיך אסביר לו שאנחנו בבידוד ומה זה בידוד. כל המחשבות האלו התערבלו במוחי ולא נתנו לי מנוח ורגיעה.
 אוהב להיות עם המשפחה בבית  אוהב להיות עם המשפחה בבית
אוהב להיות עם המשפחה בבית
(צילום: אלבום פרטי)

מה יהיה אחרי הבידוד?

למזלי היה לי עם מי לדבר וכבר באותו לילה התארגנו לבודד אותו, בנו לו סיפור והסברים בהתאם להבנתו והצמידו לו חונך שהיה עטוף כולו בהגנות. לרוע מזלי לקחו בדיקה שכעבור יומיים הוכחה כחיובית והוא נאלץ להיות לבדו בחדר נפרד.
"הצוות מנסה לנחם אותי כי הנגיף יכול היה להגיע ממקורות נוספים, אך זה לא מנחם"
הבדידות לא הייתה מובנת לו אך הוא היה כה חלש שהשכיבה במיטה היטיבה איתו, ואז קרה הנורא מכל, התחילו להגיע חברים מההוסטל אחרי ראש השנה, חלקם היו בסדר וחלקם עם תסמינים.
בדיקות נעשו לכולם ונמצאו 13 חברים חיוביים, וזה המם אותי וגרם לי יסורי מצפון שגם כך הוצפתי בהם בשל בני. הרגשתי ואני עדיין מרגישה אחריות גדולה לתפנית שחלה שם. הצוות מנסה לנחם אותי כי הנגיף יכול היה להגיע ממקורות נוספים, אך זה לא מנחם. נכון שאני לא עשיתי זאת בכוונה, אך ידי במעל וקשה לי וכבד לי.
 גל עם הצוות בהוסטל גל עם הצוות בהוסטל
גל עם הצוות בהוסטל
(צילום: אלבום פרטי)
התארגנותו של ההוסטל למצב החדש, הבידוד של החברים והמדריכים, ההנגשה של המידע המסתורי הזה מעוררים בי התפעמות והכרת תודה. בני ששמע בחודשים האחרונים הרבה על הנגיף וכבר היה בסגר שעבורו הוא כמו בידוד, נראה שמקבל זאת. לפעמים הוא מגלה סימני מתח וכועס אך רוב הזמן הוא בטוב. אני מדברת איתו בוידאו לפחות פעמיים ביום, וזה עושה לשנינו טוב.
חרדה אני מה יהיה אחרי הבידוד כי אחרי הסגר הראשון כבר ביום רביעי היה פורץ בצעקות רמות, ורק הוודאות שהוא יוצא בשישי הביתה הרגיעה אותו. האם החרדות יחזרו? לאלוהים פתרונים.
רבקה צמת-מבטח, אמו של גל מהוסטל של אלו"ט, פרדס חנה