(צילום: אורי דוידוביץ)
בסופו של דבר, בעידן הקורונה הארור שנחת עלינו, עצוב לי במיוחד על הילדים. הנפגעים השקופים של המגפה. אלו שאת הנזק שנגרם להם לא ניתן לאמוד במספרים, וגם לא בתמונות וגם לא במילים. אותם מאות אלפי נפגעים ששום קבינט או ועדה או מליאה לא מתכנסים על מנת לדון בנזקים שהמציאות תחת ריחוק חברתי גורמת להם.
קראו עוד:
אלו, שהחברים שלהם הפכו להיות ריבועים מרצדים על מסך. שהבית שלהם הפך להיות משרד וגם כיתה, ורק קצת בית. שחיים ונושמים את הלחץ של העבודה שלנו, כמו גם את החרדה לאבד אותה ואת עצמנו.
"הילדים חיים ונושמים את הלחץ של העבודה שלנו, כמו גם את החרדה לאבד אותה ואת עצמנו"
מפנטזים על חזרה ללימודים
הילדים האלה, הילדים שלנו, שגדלים בעולם נטול הבעות פנים, עולם שהפרצופים בו הם רק עיניים. שלאט לאט מאבדים את הכישורים החברתיים שלהם שנבנו בעמל רב, ואיתם גם את שמחת החיים. הילדים הראשונים בהיסטוריה, שבמקום לפנטז על החופש הגדול, מפנטזים על חזרה ללימודים בימים שאחרי הקורונה.
קשה לנו לדמיין את זה, אבל מתישהו בעתיד הרחוק -והלוואי שלא רחוק מדי - התקופה הזו תהיה מאחורינו, זיכרון רחוק שרק נרצה לשכוח. ורק אז, אולי, נדע להבין את הנזק שנגרם לדור הזה, דור הקורונה, ששום חיסון או תרופה לא יוכלו להציל את הילדות שלהם.
הדר גיל-עד היא כתבת הרווחה של ynet ואמא לשני ילדים
